מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי אילון נכדה של ציפי אפטר, שאת סיפורה אנחנו מביאים להלן.

סבתא ציפי מספרת

נולדתי ברחובות, הורי עלו מגרמניה בשנת 1949. הם הועברו למעברת "רמה" ברחובות. לאחר שנתיים הועברנו לבית בשכונת סלע. עם השנים הבנתי את ההיסטוריה הקשה של הורי. אף על פי שבילדותי ניסו להסתיר את מה שעבר עליהם. זיכרונות הילדות שלי הקשים ביותר היו חגי ישראל מכיוון שהיינו משפחה בת ארבע נפשות ללא קרובי משפחה. היום שאני סבתא לחמישה נכדים אני מרגישה את הגאווה העצומה במשפחה שלי.

זאת המשפחה שלי:

הורי נולדו בליטא ועברו את השואה, אביא כאן קטעים כפי שסופרו לסופר שבא לראיין את אמי מ"יד ושם", מתוך "ספר הזיכרון" יורבורג- ליטא (בעריכת זבולון פורן).

אמי חנה מגידוביץ גולדמן סיפרה אז: ב- 22 ביוני 1941 פלשו הגרמנים לעיירה יורבורג (בליטא), אספו וריכזו את היהודים במרכז העיירה ללא הסבר. היהודים עמדו המומים אחוזי בהלה ולא הבינו את המתרחש… לאחר איסוף היהודים יצאה הוראה לתלות על עצמם טלאי צהוב כדי שיוכלו לזהותם, לאחר מספר ימים הם הרסו כל זיהוי יהודי ושרפו את בית הכנסת. גם התושבים המקומיים שיתפו פעולה עם הגרמנים והתעללו ביהודים. באחד הימים נצטוו היהודים להגיע עם כלי עבודה ולחפור בורות עמוקים. היהודים עמדו סביב הבורות והגרמנים ירו בהם ללא הבחנה, הבודדים ששרדו הצליחו להימלט ליערות השאר נפלו לתוך הבורות. עשרות יהודים נרצחו ונפלו לבורות ההריגה, אותם חפרו במו ידיהם קודם לכן. היו גם יהודים כמו אמי ובת דודתה שנפלו לבורות, אך לא נהרגו הצליחו בשארית כוחותיהן לזחול החוצה מתוך בורות ההריגה. את שאר הנרצחים והפצועים בלעה האדמה לנצח ללא אות או סימן לקבר אחים גדול. אמי ברחה ליער והסתתרה בין העצים עד ששבה לביתה ביורבורג ושם גילתה את גודל האסון שפקד את משפחתה…אימה ואחיותיה נקברו חיים בבורות ההריגה. אמי ובת דודתה ניסו לחפש מסתור אצל שכניהם הגויים הליטאים, אך חיש מהר הבינו שאין להן על מי לסמוך כי גם הם הפכו להיות אויבים גדולים שלהן. כעבור מספר ימים הובלו היהודים ששרדו את הרצח הראשון, לגיא הריגה אחר ושם, שוב הצליחה אמי לברוח, לבסוף נתפסה ונשלחה למחנה עבודה בגרמניה. במחנה עבודה זה הכירה את אבי שלמה והם נישאו. במהלך המלחמה הופרדו הורי וכל אחד מהם הועבר למחנה ריכוז אחר. הם עברו ייסורים ותלאות קשים מאוד, אך הצליחו לשרוד. בתום המלחמה, שבנות הברית פלשו לגרמניה ושחררו את היהודים ממחנות העבודה או ממחנות הריכוז. נודע לאמי, שאבי ניצל ונמצא בגרמניה בעיר מינכן ומחפש אותה. בסיוע מכרים משותפים נפגשו הורי וכעבור שלוש שנים הועלו ארצה באוניה.

אמי ושתי אחיותיה לפני השואה. זוהי התמונה היחידה ששרדה ונשארה כזיכרון במשפחתנו.

"מביתי הישן לא נותר עוד

אלא זכר כמיהה עמומה"–

לאה גולדברג

המשפחה שלי בארץ

אני ציפי סבתא של עדי, חן, הדר, טל ושי.

נולדתי בארץ, כפי שסופר, גדלתי כל חיי בעיר רחובות, בה הקמתי את משפחתי, בעיר זו נולדו ילדיי: גילי, עוז וצור.

עסקתי בהוראה עד צאתי לגמלאות. את מקצוע ההוראה למדתי במדרשת שדה בוקר, לאחר לימודי שרתתי בצבא, עסקתי בהוראת חיילים בפיקוד דרום. לאחר שירותי הצבאי נישאתי לאבינועם, שהיה איש צבא והקמנו את משפחתנו ברחובות.

אני וסבתי ציפי:

הזוית האישית

חוויותיי מהעבודה המשותפת שלי ושל סבתי לימדה אותי המון על היסטוריית המשפחה, על השואה (נושא שמאוד מעניין אותי) ומעבודה זו כמה חשוב מושג המשפחה וגם הבנתי את הכותרת שנתנו לעבודה "המשכיות לאחר השואה" נהניתי גם מהקשר האישי שנוצר ביני ובין סבתי.