מאגר סיפורי מורשת

שמי ענת ברונר נולדתי ב1952 בעיר חיפה.

בשנת 1952, נכנסו הורי מרים ואליהו יעלי, יחד עם אחי הגדול ירון שהיה אז בן שש, לגור בשכונת פועלים חדשה למרגלות הכרמל, בשם "קריית אליעזר". בשנה זו נולדתי בבית חולים קטן "מולדת" שמו, בהדר הכרמל בחיפה. בי"ח זה כבר מזמן אינו קיים. גרנו אז בבניין בן ארבע קומות, שהיו לו שלוש כניסות..

כשהייתי ילדה, מגיל שש עד גיל ארבע עשרה, בערך (מסוף שנות ה50 אמצע שנות ה60), לא היו טלוויזיות ולא מחשבים, אז שיחקנו המון משחקים. היו לנו משחקי קופסא בהם שיחקתי בעיקר בבית עם המשפחה. היו גם משחקי חוץ, בהם שיחקתי עם חברים מהשכונה, מכל הגילאים. בעצם כל מי שגר איתנו בבית המשותף, לא משנה באיזה גיל הוא, הצטרף למשחק. בתקופה שבה הייתי ילדה כמעט שלא היו מכוניות על הכביש, אז שיחקנו המון משחקים על הכביש. שיחקנו גם הרבה במגרש של בית הספר ובגן שעשועים.

עד היום אני זוכרת את המשחקים ששיחקנו, חלק מהם מוכרים גם היום וחלק אולי כבר לא. חבל ארוך למשל זה משחק שבו שני ילדים מסובבים ומחזיקים בקצוות וילדים אחרים נכנסים קופצים ורצים. שבץ נא זה משחק שיש בו מילים על לוח שבונים אותו עם כל מיני אותיות קטנות שהיו מוכנות. במשחק נחשים וסולמות יש לוח עם ציור של נחשים ושל סולמות עם כמה שחקנים וקובייה. במשחק הזה עולים עם הסולמות ויורדים עם הנחשים וצריך להצליח להגיע ראשון למשבצת האחרונה. החידות זה בד"כ דפים עם שאלות בכל מיני תחומים, בד"כ היינו עונים בעל פה. במשחק גומי קופצים בכל מיני דרגות של קושי מי שלא נפסל מנצח. תופסת כולם מכירים, יש תופס והוא צריך לתפוס את כולם. בתופסת גובה התופס לא יכול לתפוס את הבורחים כאשר הם עומדים בגובה. בתופסת עכברים כשהתופס תופס מישהו, אז מישהו אחר היה משחרר אותו בעזרת זה שהוא עובר לו בין הרגליים כשהוא עומד בפיסוק. עמודו זה משחק כדור שמשחקים בקבוצה של ילדים. אחד הילדים זורק את הכדור גבוה ואומר שם של ילד אחר, הילד הזה בדרך כלל לא תופס את הכדור או שהכדור קצת בורח לו וברגע שהוא תופס את הכדור שברח לו הוא צועק עמודו. כל הילדים בינתיים עד שהוא תופס, בורחים ממנו, וכשהוא צועק עמודו כולם חייבים לעצור, ואז הוא מכוון את הכדור כדי לפגוע באחד הילדים. פגע בו, והילד לא תפס את הכדור, אז הוא נשרף ואם הוא תפס את הכדור, אז הילד שפגע בו הילד, ופספס יוצא מהמשחק. בקלאס מציירים ריבועים על המדרכה מסמנים אותם מ1 עד 10 ואז זורקים אליהם אבן וקופצים. גוגואים זה משחק עם גרעיני משמש ומי שמצליח לזרוק הכי רחוק מנצח. גולות היינו משחקים על האדמה. לכל אחד היו גולות ומשלו וכדי לצבור גולות היה צריך לפגוע בגולות של השני. מחבואים זהו בעצם אותו משחק שאתם משחקים היום. מישהו נבחר להיות ה'סופר' הוא עוצם את עיניו עד שכולם מתחבאים ואז הוא צריך להתחיל לחפש איפה התחבאו. המטרה שלו היא למצוא אותם ו'לספור' אותם לפני שיספרו אותו. חמור זה משחק שבו ילד עומד מתכופף והילד השני צריך לקפוץ בפיסוק מעליו.

למדתי בבית הספר היסודי השכונתי "אורים", וחברי לכיתה היו בחלקם שכנים שגדלנו ממש יחד. אהבתי את בית הספר והחברים. הינו הולכים ביחד ברגל לבית הספר. אפילו פינת ירק קטנטונת למרגלות הבניין עשיתי לי עם שני חברים שכנים. כול יום היינו יורדים במדרגות מהבית עם דלי מים להשקות אותם, והתרגשנו מאוד אם זכינו לאכל ירק מהגינה הזו. רובנו הלכנו לתנועת "הנוער העובד והלומד" (שנות ה-60). ומאוד אהבנו את הפעילות שם: היינו נפגשים בקבוצת הגיל שלנו שנקראה "אתגר", עושים פעולות בימי שלישי, נוסעים ל"מחנה עבודה", לעשרה ימים, לעזור לקיבוצים בקטיף פירות ובאריזתם בעונה הבוערת. זה היה כיף אדיר. המשכתי ללמוד בתיכון הריאלי.

בתקופה זו חלה  ונפטר אחי היחיד, ונשארתי בת יחידה. היה לי עצוב מאוד.

לאחר הצבא התחתנתי עם גבריאל ברונר מחדרה. למדתי בסמינר גורדון בחיפה לתואר גננת – מורה, וזה היה מקצועי לחיים.

את ביתנו הקבוע הקמנו בשנת 1984 ביישוב הקהילתי תמרת, בו אני וגבי גרים עד היום. נולדו לנו ארבעה ילדים יקרים: נעמה, ירון (אבא שלך), יפתח, ונטע, שגדלו והיום הם הורים בעצמם,  כך שיש לי שמונה נכדים אהובים.

הזוית האישית

קמה (הנכדה): היה לי מאוד מהנה לשמוע את הסיפור של סבתא. יש דברים בסיפור שלה שדומים להיום, גם אנחנו משחקים בהרבה מהמשחקים ששיחקו אז ואנחנו לא גרים בבית משותף, אבל גם בקיבוץ יוצאים החוצה, ומשחקים עם הילדים שבשכונה. יש גם דברים שונים, סבתא סיפרה על משחקים שלא הכרתי וגם היום יש המון מכוניות, אפילו בקיבוץ, אז אנחנו לא יכולים לשחק על הכביש. דבר נוסף ששונה זה שהיום הרבה מהמשחקים, הם במסכים של המחשב והטלפון ולא רק משחקים חברתיים.