מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1940, באמצע מלחמת העולם השניה, כשסבתא רבתא שלי – חיה היתה בת 14, החליט אבא שלה לשלוח אותה לסיביר לסבא וסבתא. אביה טען שהוא לא מאמין לגלויות המגיעות מהגטו בה מספרים שהכל יפה וטוב שם כמו בבית מלון.

סבתא רבתא, סבתא חיה 

כשהגיעה לסיביר, היא אמרה שהיא בת 16 כדי שתוכל לעבוד. היא התקבלה לעבודה במטבח של מפעל. תפקידה היה למזוג בצהרים מרק לספלים. מוזגים רק מלמעלה כך שכל תוכן המרק נשאר למטה ואותו הם לוקחים בערב לביתם ואילו הפועלים מקבלים רק את הנוזל.

יום אחד היא החליטה שתמזוג את המרק ותערבב אותו. כיון שהייתה נמוכת קומה היא עמדה על שרפרף ואחד העובדים שם לב שהיא מערבבת את המרק ומוזגת אותו עם תוכן המרק הוא בעט בשרפרף וכל המרק נשפך על רגליה.

סבתא רבתא לא רצתה אף פעם לא לספר על כך, רק כאשר סבתא שלי ראתה את הצלקת על רגלה סבתא רבתא שיתפה אותה בסיפור הקשה שעברה. אחרי המקרה במפעל היא נשארה אצל סבא וסבתא שלה ופגשה את סבא רבא, שחזר מהמלחמה, נכה עם רגל אחת בלבד.

היא התגוררה בעירה בשם זשוב, היא התחתנה עם סבא רבא בשנת 1945 ולאחר שלוש שנים, בשנת 1948 הם עלו לארץ וגרו באוהלים עד שקבלו דירה בשיכון.

הזוית האישית

סבתי שרה בלה בילדותה