מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי מיכאלי, ולפני נישואי היה שם משפחתי לזר. נולדתי בתאריך 7.6.1947 בבית יולדות ברחובות, ובהיותי בת ימים אחדים הובאתי על ידי הורי המאושרים לראשון לציון, שבה גרתי עד 15.8.2006, שאז עברנו, בעלי ז"ל ואני, מאשדוד. בעלי נפטר בתאריך 5.1.10, והוא קבור באשדוד. כיום אני גרה בדיור מוגן "לב אבות" ברחובות, אליו עברתי בתאריך 10.6.2013.

אם אפשר לתמצת את קורות חייו של אדם לפי מקומות מגוריו, הרי שחמש השורות הנ"ל עושות זאת בהצלחה, אלא שקורות חיי הם, כמובן, הרבה מעבר לכך. חיי ניתנו לי על ידי הוריי, ולכן אני רוצה להתחיל בפרטים אחדים עליהם.

אמי נולדה בשנת 1906 בגליציה. בכוונה ציינתי שם חבל ארץ ולא מדינה שכן גליציה עברה ידיים פעמים אחדות מאז נולדה אמי. עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה גליציה חלק מהאימפריה האוסטרו הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכה להיות חלק מפולין, ולאחר מלחמת העולם השנייה הפכה להיות חלק מברית המועצות. לאחר התפוררות ברית המועצות היא עד היום חלק מאוקראינה. שינויים אלה בבעלויות על גליציה גרמו לכך שאמי תדע לדבר גרמנית, פולנית ורוסית. היא נולדה למשפחה חרדית בעירה בגליציה בשם טורקה, אבל זה לא מנע ממנה לבקר בקן השומר הצעיר בעירה, ששם גם למדה עברית. אידיש – ידעה מהבית, שכן שפת הדיבור של היהודים בטורקה בינם לבין עצמם הייתה אידיש. תנועת השומר הצעיר השפיעה עליה עד כדי כך, שבשנת 1933 עלתה לישראל (אשר פלשתינה – א"י) והצטרפה לקיבוץ החילוני ביותר אז (ואולי גם היום) – מזרח שבעמק יזרעאל. זו הייתה תפנית של 180 מעלות לאישה צעירה – רווקה מחיים במשפחה חרדית לחיים במשפחה הקיבוצית החילונית אפיקורסית. אבל זה היה גם מזלה, שכן כל משפחתה – הוריה, אחיה, חמש אחיותיה ובני משפחותיהם – נספו בשואה. הדבר השפיע עליה כל ימי חייה, והיא כמעט ולא דברה עליהם. לאחר זמן עזבה את הקיבוץ ועברה לחיפה, ומחיפה עברה לגור בראשון לציון ועבדה בבית חרושת לבירה "נשר" (היום בנתניה).

בראשון לציון גם פגשה את אבי, ושניהם התחתנו וגרו בראשון לציון עד יום מותם. אבי נולד בשנת 1910 בטרנסילבניה כמו גליציה – שבה נולדה אמי – גם טרנסילבניה חלק מהאימפריה האוסטרו – הונגרית. לאחר מלחמת העולם הראשונה היא הפכה להיות חלק מרומניה. בתקופת מלחמת העולם השנייה היא הייתה חלק מהונגריה, וכיום היא שוב חלק מרומניה. אבי דיבר בהונגרית, רומנית ואידיש. עברית למד כך לאחר עלותו ארצה הוא התחתן בשנת 1936, ונולדה לו בת. המשפחה גרה בעיר הבירה של טרנסילבניה – קלוז (או קולשוור בלשון ההונגרית). בשנת 1944 הובלו אשתו ובתו לאושוויץ, ונספו שם.

אבי היה גבר חסון ובריא, לכן הובל למחנה העבודה טרנסניסטריה – ושם הועסק בעבודות כפיה קשות. המחנה נכבש על ידי הרוסים ואבי עלה לפלשתינה בעליה הבלתי לגאלית באוניה דחוסה, שהפליגה מחוף רומניה, עגנה בנמל טרסוס שבסוריה, ומשם הוא הגיע בדרך לא דרך אל גבולה הצפוני של פלשתינה, והתמקם בחיפה. בזיכרונותיו מאותה תקופה הוא מספר, שכאשר ירדו מהאונייה בחוף סוריה, הוגשו להם לחם לבן ומשהו שנראה לו כשזיפים שחורים. התברר שמדובר בזיתים שעד אז לא טעם, ומאחר וחשב שאלו שזיפים ירק אותם בגועל, שכן שזיפים אמורים להיות חמוצים – מתוקים ולא מלוחים. אבל הלחם הלבן היווה סנסציה, שכן במשך כל שנות המלחמה לא ראה לחם לבן.

בחיפה הוא הכיר משפחה מסוימת, שהאישה בה הייתה חברה של אמי, ומאחר וככל יהודיה טובה, פעם בה יצר השדכנות, שכנעה את אבי שהוא חייב להכיר את אמי, אמנם טלפון לא היה קיים כמעט בבתים פרטיים באותה תקופה, אבל החברה הנמרצת התקשרה לטלפון בבית החרושת בו עבדה אמי, ובשרה לה, כי ביום מסוים יגיע גבר מעניין ונאה להכיר אותה. ברור, שלהיעדר מהעבודה לא בא בחשבון לגבי אמי, אבל אבי, שבאותו זמן לא עבד, לא חשב פעמיים, לבש את חליפתו היחידה, ונסע מחיפה לתל אביב – ומשם לראשון לציון. מבצע לא פשוט בתנאים של אז – סוף שנת 1945 – בפלשתינה. ראשון לציון של אז הייתה קטנה, וכל אחד בה ידע איפה בית החרושת לבירה "נשר". אבי הודיע על בואו לשומר בכניסה לבית החרושת, ההודעה הגיעה לאמי המופתעת, שלא פללה לבואו של אבי מוקדם כל כך. היא סיפרה לי שהרגישה מאוד לא בנוח, בלשון המעטה, כאשר יצאה לרחבה שלפני ביתן השומר, לבושה בבגדי העבודה הפשוטים ונעולה מגפי גומי גדולים ומגושמים, ופגשה שם בגבר נאה ואלגנטי שחיכה לה.

מסתבר, שלמרות הופעתה הפשוטה היא הרשימה את אבי, שכן הם התחתנו זמן קצר לאחר מכן. בתצלום היחיד שלהם – שצולם בסטודיו של צלם ראשוני ביום החתונה – הם עומדים זה ליד זו, כשאבי לבוש בחליפתו (שנראית מהודרת בתצלום), אבל ללא כיפה, ואמי בחליפה שקשה לדעת מה צבעה, שכן הצילום הוא בשחור לבן. ובידה זר פרחים, ללא הינומה. כששאלתי אותם, למה אין להם צילום שבו הם מופיעים כחתן כלה, כמו שראיתי אצל הורי חברותי, ששם הכלה לבושה בלבן, עם הינומה, החליפו בניהם מבט של אי נוחות והסבירו לי, שאמצעיהם הכספיים היו מצומצמים עד כדי כך, שאת החופה העמידו בבית הרב, ולשמלה לבנה (שאחר כך אין לה שימוש) לא היה כסף, באותה תקופה גם לא היה מקובל לשכור שמלות כלה, ומצלמה לא הייתה כמעט לאיש, פרט לאמידים – ולצלם המקומי, כך שטקס החתונה עצמו לא צולם, ולי הייתה הרגשה שנגזל ממני משהו שכן לא יכולתי להראות לחברותי את צילום הורי כחתן כלה.

השנה הייתה 1946, מלחמת העולם השנייה הסתיימה, והרבה חיילים יהודיים, שגויסו לבריגאדה העברית, החלו לחזור לפלשתינה. נוצר מחסור במקומות עבודה, שכן מפעלים חדשים כמעט ולא הוקמו בתקופת המלחמה. אמי ויתרה על מקום עבודתה בבית החרושת לבירה "נשר" לטובת אבי, והוא עבד בו עד שיצא לגמלאות. הוא היה פועל פשוט, המשכורת הייתה נמוכה, וכמו רוב הזוגות (וגם המשפחות) באותה תקופה, גרו בחדר ששכרו בדירה, שבה המטבח והשירותים היו משותפים לכל המתגוררים בדירה. חודשים אחדים לאחר החתונה הרתה אמי, והיא ואבי שמחו מאוד. אבי שמח, שכן ראה בכך התחלה חדשה לאחר שאיבד את אשתו הראשונה וביתו, וגם את רוב משפחתו, במלחמת העולה השנייה. אמי שמחה, שהצליחה להיכנס להריון למרות שעברה את גיל ה-40, וגם על כך, שהיא היחידה מכל משפחתה הענפה ששרדה – ומקימה משפחה. אבל ההיריון – כשבטנה של אמי החלה לתפוח – גרר אחריו תגובה נזעמת מבעלת הבית. היא הודיעה, שאינה מוכנה לבכי של תינוק באמצע הלילה, שכן היא ובעלה עובדים קשה וזקוקים לשנתם בלילה, וכן ילדיהם, שכבר היו בגיל בית ספר.

לפיכך נאלצו הורי לחפש דירה חדשה, ושוב מצאו חדר בדירה אחרת, כדירי משנה. מסתבר, שהדירה הזאת לא הייתה שייכת למי שהשכיר להם את החדר, אלא הוא עצמו גר בדירה בדמי-מפתח, ושילם שכר דירה לבעלת הדירה. כשנודע לה, שבניגוד לתנאי החוזה הכניס משפחה נוספת לדירה ואינו משתף אותה בשכר הדירה – פנתה אותו מהדירה, והורי נאלצו לשכור את כל הדירה, שהייתה בת שני חדרים, אבל באותה תקופה זה נחשב לדירת מותרות, וכך נולדתי אני בדירה, שבה לא היו לנו שותפים למטבח, לחדר האמבטיה ולשירותים – ממש "החיים הטובים". הדירה הייתה בבנין ישן מתקופת התורכים, עם חלונות מקומרים, תקרה גבוהה ומרצפות מצוירות, שנראו כשטיח. הדירה הייתה בקומת קרקע בבנין היו רק שתי קומות וחמש דירות – ואבי טיפח גינה קטנה ליד מרפסת המטבח. תמיד נהניתי לראות את הצמיחה והפריחה בגינה. מאז ועד היום, למרות שתמיד גרתי בבתי דירות, הקפדתי לטפח עציצים במרפסות, ולעקוב אחרי כל השלבים של הניצן הנובט, של הגבעול המתגבה, של העלים והפרחים – והזרעים המתפזרים ברוח – ממש מחזור חיים.

הזיכרון הראשון שלי הוא – חורף בשלג. זו הייתה שנת 1950, שבה ירד שלג אפילו בראשון לציון. אבי היה בעבודה, אמי עטפה אותי בבגדים חמים ובצעיף חם, הושיבה אותי ליד חלון המטבח וממנו צפיתי כיצד ילדי ה"תלמוד תורה" שליד בייתנו מיידים כדורי שלג זה בזה בחצר בית ספרם. תנורי חשמל נחשבו אז למותרות, ולכן חומם המטבח ע"י פתיליה שעליה היה ממוקם רוב הזמן קומקום, שבו רתחו המים ואדיהם חיממו מעט את המטבח. אגב פתיליה –באותה תקופה כיריים של גז היו חידוש יקר, ולמעט מאוד משפחות היה מכשור זה במטבח, אבל פתיליה – לבישול איטי – ופרימוס – לבישול מהיר – היו בכל בית.

כשהגעתי לגיל בי"ס יסודי – התחלתי את לימודי ב"חביב" – בית הספר העברי הראשון לא רק בארץ, אלא גם בעולם. זה היה בית הספר היסודי הראשון שבו נלמדו כל המקצועות (פרט לאנגלית, כמובן) בעברית. הוא היה ממוקם במרחק לא רב מביתי, אבל עד כיתה ג' ליוותה אותי אמי כל יום אל בית הספר, ואף חכתה לי עם גמר הלימודים ליד השער, כדי לקחתני הביתה. המורה והמחנכת שלי בשש שנות לימודי הראשונות, בכיתות א'-ו', הייתה אישה נמרצת, ששלטה בכיתה ביד רמה – והיה צורך בכך – בשם יהודית יאגר. אני זוכרת, שאת שובבי הכיתה (בנים, כמובן) רסנה והענישה בסטירות לחי ובצליפות סרגל על ידיהם. אז זה עוד נחשב כחלק מן החינוך הרגיל.

סיפורים תמיד אהבתי לשמוע, אבל ספרים היו אז יקרים יחסית למשכורת של פועל, ולכן היו בביתי ספרים מעטים. תמיד הקשבתי בעניין לסיפורים שקראה הגננת בגן מהספר "גן – גני", שהיה אז "התנ"ך" של הגננות, ובבית הקריאה לי אמי סיפורים ושירים ממעט הספרים שהצליחה לקנות לי, תוך כדי זה שחסכה פרוטה לפרוטה ממשכורתו של אבי, אגב, פרוטה לפרוטה – פשוטו כמשמעו. בשנות החמישים המטבע הנמוך ביותר בערכו היה פרוטה. בגרוש היו עשר פרוטות, ובלירה היו אלף פרוטות. פועל השתכר אז בערך כחמש ל"י (לירה ישראלית) לחודש.

את חדות הקריאה גליתי, לאחר שלמדתי לכתוב בכיתה א'. קראתי בעניין את "מקראות לכיתה א'" – קובץ סיפורים ושירים המתאים לכיתה א', אז אני חושבת שהייתי היחידה בכיתה שסיימה לקרוא ספר זה תוך שבוע מאז שקיבלתי אותו, אם כי לא נגרע מאומה מהנאתי, כאשר שמעתי את מורתנו קוראת לנו מהספר בזמן השיעור. כמה פרטים על ספרי הלימוד באותה תקופה, לרוב המשפחות לא היו אמצעים לרכוש ספרים חדשים, לכן לרוב הילדים היו ספרי לימוד משומשים. כאשר הלכתי עם אמי לחנות הספרים וצורכי הלימוד שליד בית הספר "חביב" השתדלתי שספרי הלימוד שהוצעו לי יהיו הפחות מקושקשים וקרועים. ביראת כבוד הסתכלתי בעפרונות (בכיתות א'-ב' כתבנו בעפרונות בלבד), במחק ובמחדד, בקלמר ובסרגל החדשים. עד שהגיע תורנו – תמיד אהבתי להסתכל בטורי ספרי הקריאה שעל המדפים, לקרוא את כותרותיהם ולדמיין לעצמי, שיום יבוא ואקנה אחדים.

התקופה האהובה עליי ביותר בחיי היא תקופת לימודי בבי"ס היסודי "חביב" הלימודים פתחו בפני עולמות חדשים, ואפשר לדמותם למעין נובע שממנו שתיתי בצמא. זכור לי טקס הסיום – ביוני 1961 – כאשר נשאתי את הנאום בשם בוגרי כיתות ח'. הייתי האחרונה שנאמתי – לפני היו ראש העיר, המפקח הראשי, מנהל בי"ס, נציג המורים, נציג ההורים – ואני. לשם שינוי החלטתי ללמוד בע"פ את הנאום שאותו כתבתי (ושאותו קראה לפני – כן המחנכת, כדי לוודא שאין שגיאות כלשהן) – כאשר כל הנואמים שלפני קראו מהכתוב – וקשר העין עם הצופים הרבים הוכיח עצמו, ובסיום זכיתי למחיאות כפיים סוערות. חבל שלא נשאר צילום למזכרת.

תקופת לימודי בבי"ס תיכון – בגימנסיה הריאלית בראשל"צ– עברה במהירות. המחנך שלי מכיתה ט' עד י"ב– היה גם המורה לספרות, ומאחר וזה המקצוע האהוב עלי –היו היחסים בינינו מצוינים. גם עם המורה לתנ"ך בכיתות י"א-י"ב "הסתדרתי", שכן שיטת הלימוד שלה הייתה בנויה על שינון פרקים מהתנ"ך בעל פה, ואני הרגשתי עצמי בשיטה זו כמו דג במים. המאורע המעציב ביותר מתקופה זו הוא פטירת אמי ז"ל, באדר תשכ"ה 1965, זמן קצר לפני סיום לימודי התיכוניים.

מאחר ומקצועות הספרות והתנ"ך היו אהובים עלי, הכשרתי עצמי להורותם בתיכון. סיימתי את לימודי לתואר ראשון ותעודת הוראה בספרות ותנ"ך לחטיבת הביניים ולחטיבה עליונה באוניברסיטת ת"א. והתחלתי בהוראה בשנת 1971 בחטיבת הביניים בתיכון בקרית מלאכי. במשך שמונה השנים הראשונות לימדתי במקומות שונים, עד שבשנת 1979 "הטלתי עוגן" במקיף א' באשדוד, ובו לימדתי עד צאתי לגמלאות ב-9/04.

נישאתי ב-28/8/78 לבעלי – יוסי מיכאלי. 

בתי סיימה את לימודיה התיכוניים בגימנסיה הריאלית (בה גם אני למדתי), סיימה את שירותה הצבאי במסגרת מג"ב (משמר הגבול). סיימה את לימודי התואר הראשון במדעי החברה במכללה למנהל, עבדה בבנק, התחתנה, ובעלי ז"ל ואני זכינו להנות מנכדה ראשונה, שנולדה ב-09/01/09 שנקראת בשם ספיר.  לרוע המזל נפטר בעלי בתאריך 05/01/10, ולא זכר לראות את הנכד השני, אלעד, שנולד ב-10/04/11.