מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בירושלים בשכונת בית-הכרם. ימי ילדותי עברו עלי בנעימים. בית הכרם הייתה שכונה קטנה במערב העיר. בתיה צמודי קרקע וסביבם חצר גדולה עם עצי פרי, פרחים, ארגז חול, נדנדות, בחצר טיילו התרנגולות אשר הטילו  ביצים בכל מקום. אני זוכרת שהערבים היו משוטטים בשכונה ומוכרים את מרכולם.

המצור בירושלים

בתקופת ילדותי שלטו בארץ הבריטים. ב- כ"ט בנובמבר 1947, הייתי נערה בת 13, נערכה באו"ם הצבעה על חלוקת הארץ. כולנו התקהלנו אצל השכן שהיה מבין היחידים עם רדיו. ישבנו דרוכים לקראת ההצבעה וכאשר התקבלה ההחלטה על החלוקה פרצנו בצהלות שמחה וריקודים. בד בבד החלו המהומות, הערבים החלו להתקיף את תושבי העיר ואת דרכי התחבורה לעיר. ירושלים הפכה לעיר נצורה. בתי הספר נסגרו, מים חולקו במשורה, חצי פח לנפש ליום. הייתי הולכת עם מבוגר לבור מים שהיה שייך בעבר לערבים וממתינה לחלוקת המים. אבי בנה עגלה כדי שנוכל  לסחוב את המים הביתה. גם מזון לא היה. היו שולחים אותנו הילדים כל יום לשדות לקטוף חובזה [ירק דומה לתרד]. מהחובזה בישלו מרק, קציצות ותוספות.

עזרה למחלימים

בבית הכרם, היו מספר פנסיונים (בתי הארחה) ששירתו בדרך כלל נופשים אך בזמן המצור הפכו למקום לשיכון חיילים פצועים בהליכי הבראה.

אני ועוד ילדים, נשלחנו לעזור לחיילים המחלימים, סידרנו את חדריהם וטיילנו איתם. נוצרו ביננו יחסים מאוד יפים. במרוצת השנים יצא לי לפגוש את אחד החיילים שאיתו התיידדתי במיוחד. הפגישה הייתה מרגשת. הוא רופא ואבא לשלושה ילדים (כיום פנסיונר). חיילים שוכנו גם בבתים פרטיים, להם חילקנו כל יום אוכל.

בזמן ההפוגה הראשונה, הגיעו חיילים לעיר, עמם בת של חברים של הורי מרמות השבים והיא לקחה את אחותי ואותי מהעיר הנצורה אל בית הוריה. שם שהינו עד ההפוגה השנייה. אבי בא להחזיר אותנו הביתה. חזרנו בדרך בורמה על גב משאית מלאה אבקת חלב.  למרות המצב הקשה שעבר על האוכלוסייה בירושלים, זכורה לי תקופה זו כחוויה אחת גדולה.

הזוית האישית

מרים: שמחתי לספר לנכדי מה היה בתקופה בה הייתי בגילו.

רותם: נהניתי והתעניינתי להקשיב לסיפור של סבתא על התקופה הקשה במצור ועל הנתינה והעזרה שלה לחיילים הפצועים.