מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל בת"א בשנת 1942 מקום מגורי בעיר כפר סבא.

משחרורי מצה"ל עבדתי ביהלומים עד שנת 1985, לאחר מכן עברתי קורס מנהלי עבודה בבניין ובניתי מספר בתים. בשנת 2005 הקמתי עם בני חברה לציוד רפואי.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים אזור בקעת הירדן היה נתון לחדירות יומיומיות של מחבלים (מסתננים), דבר שאילץ את הצבא להקצות הרבה כוחות מילואים לשמירה באזור הבקעה. אני שירתתי בתותחנים וגויסתי ל-45 ימי מילואים. נכנסנו לעמדת תותחים שהייתה ממוקמת באזור הסרטבה שבבקעה. עלי לציין שהחלפנו גדוד מילואים שספג פגיעות ישירות בעמדה, עם נפגעים.

העמדה שנכנסנו אליה הייתה מטווחת על ידי הירדנים שידעו בדיוק את מיקומה, ולכן קל לפגוע בה. באחת הקרבות קיבלנו פקודה לירות לעבר הגבול אולם ברגע שירינו את הפגז הראשון חטפנו אש נגד סוללה.

אני ושאר צוות התותח עמדנו ליד התותח וירינו. לאחר מכן, גילנו שבזכות המיקום בו עמדנו (ליד התותח) חיינו ניצלו, כי הפגזים שהירדנים ירו עלינו נחתו בין המיטה שלי למיטה של חברי. הכל בער סביבנו ותחמושת התפוצצה.

לאחר שהאש פסקה, חזרנו למה שנשאר מאוהל. בין כל הציוד שנשרף, מצאתי לשמחתי את מפתח הבית שלי, המפתח התעקם מהחום אבל נתן לי תחושה אופטימית שזו הוכחה שנחזור הביתה בשלום.

יצאתי מעודד מההפגנה עם תחושה חזקה שגם ברגעים הקשים ביותר חשוב להישאר אופטימי ולא לאבד תקווה לגביי עתיד טוב יותר.

הזוית האישית

יצחק שמיר: המסר שלי המתבסס על מהמקרה המסופר הוא: לא לאבד תקווה. גם במצבים קשים ביותר, להישאר אופטימיים. בימי שגרה למצות את החיים היפים. ליה: למדתי שחשוב להישאר אופטימיים ולא לאבד תקווה גם במצבים קשים