מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים לבית לוי סטינמן. אני ילידת 1953, ביתם של נתן ופרידה לוי, לבית בלך. הורי נולדו בפולין, אימי בעיר לימנובה ואבי בעיר אוושויץ. בזמן מלחמת העולם השנייה, הם ברחו לרוסיה ומשם נשלחו על ידי השלטונות לסיביר עד תום המלחמה. כאשר שוחררו בתום המלחמה הם הגיעו לאוזבקיסטן לעיר פרגנה שם עסקו בבית חרושת לשמן ביצור סבונים.

אבי עסק בהברחה מעבר לגבולות של היהודים, זייף מסמכים וכל זאת במסגרת ה"הגנה". הוא נתפס, נעצר, שוחרר בדרך לא דרך, והם נישאו בפרגנה ומשם המשיכו דרך אירופה עד מרסיי, עלו על האוניה "לטרון", ניסו להגיע בצורה לא ליגאלית לארץ, נתפסו על ידי הבריטים בים, הועברו לספינה אחרת בנמל חיפה ונשלחו למחנות מעצר בקפריסין. הם היו במחנה החורף בקפריסין בעיר פמגוסטה. הם שהו שם כשנה ועלו לארץ לאחר שהבריטים שחררו את העצורים מהמחנות.

כשהגיעו לארץ שהו בעתלית, משם אבי גויס לחטיבת "אלכסנדרוני", נלחם בלטרון והיה גם בשיירות לירושלים. הם בנו את חייהם בתום המלחמה בעיר בני ברק ושם נולדנו אחותי ואני. לאחר מכן עברנו לרמת גן וכל תקופת הלימודים שלי הייתה בעיר הזאת: בית ספר יסודי יבנה, תיכון הרוא"ה ואוניברסיטת בר אילן.

סיפור ההיכרות והנישואין

בגיל 19 הכרתי את בעלי לעתיד. זה היה בחורף של 1972, חברתי הטובה ניצה הציעה לי לצאת לבלות במועדון הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. במוצאי שבת ערב של ריקודים. בתחילה סירבתי ,אך היא הצליחה לשכנע אותי לצאת ולבלות אתה. אשר הגענו למקום חברתי הלכה לרקוד ואני נשארתי לשתות קפה.

סיפור מקביל – מייק סטינמן הגיע עם חברו פיטר לארבעה ימי ביקור בארץ בתקופת לימודיו באוניברסיטת קולומביה בניו יורק לתואר הדוקטורט. סבא מייק היה יליד העיר מונטריאול, הוא נולד ב1945 לאימו פרל ציפורה ולאביו לואיס יהודה. היו לו אח ואחות וגם הם ילידי מונטריאול. שם האח: סטיבן, ושם האחות: מלכה.

אמו של סבא מייק היתה ילידת קוויבק בקנדה, אביו היה יליד רוסיה והגיע בגיל שש לקנדה עם הוריו ואחיו ואחיותיו. שם משפחתם המקורי היה מצייבמן, כלומר עושי המצבות. בהגיעם לקנדה שונה שם לסטיינמן, הכוונה לאיש העוסק באבן. בהמשך דרכם בקנדה הקים אביו של מייק מפעל לכוסמת ומוצרים נלווים שהיה ידוע ומוכר בעיקר בקהילה היהודית בקנדה. שם המפעל היה: Steinman Kasha. המפעל הראשון היה בכנסייה ישנה שיצאה משימוש ונקנתה על ידי אביו של מייק והמפעל השני עבר לכפר בבית שהיה בחלקו מעל נהר והיה בו גלגל שהעלה מים מהנהר ויצר כוח  חשמלי להפעלת החשמל במקום.

לאחר סיום לימודיו של סבא מייק באוניברסיטת קונקורדיה במונטריול, הוא עבר ללמוד תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן בארצות הברית ותואר שני נוסף באוניברסיטת קולומביה בניו יורק .משם המשיך לדוקטורט. בשלב זה הוא החליט לעלות לארץ ואז נערך המפגש. זה לא היה ביקורו הראשון, היו לו חברים בארץ והרבה מכרים. הם פגשו מכרה ותיקה והם הלכו אתה לראות הצגה באוניברסיטה. לאחר מכן, הגיעו למועדון הריקודים. שם המועדון היה בר-מינן. במהלך הערב החבר של מייק הכיר את ניצה חברתי ורקד איתה .למייק הייתה בת זוג אחרת לריקודים. בשלב מסוים הוא רצה לחזור הביתה והחבר שכנע אותו להישאר כי הוא רצה להמשיך. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, בילינו את שלושת הימים הבאים בטיולים ומפגשים ולאחר שלושה ימים, חזרו מייק וחברו פיטר לניו יורק.

במשך חצי שנה מייק ואני התכתבנו (בביתי שמורים כל המכתבים – ערימה די גדולה). הוא החליט לעלות לארץ ובתום שנת הלימודים בחודש יוני 1973 פגשתי אותו בשדה התעופה. לאחר שבועיים מאז הגעתו לארץ קיבלתי הצעת נישואין וחמישה חודשים לאחר מכן נישאנו ב- 25.12.1973. שנה מיום פגישתנו הראשונה.

החתונה הייתה עדין בתקופת מצב החירום של מלחמת יום הכיפורים. היא נערכה בבית כנסת יהשוע בן נון בתל אביב בשעה חמש אחר הצהריים. בשמונה החתונה הסתיימה. תקופה זו, כפי שציינתי, הייתה מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים והייתה עוד האפלה בארץ. לכן, החתונה הייתה בשעה חמש אחר הצהריים ונמשכה רק כ- 3 שעות. כמה מחבריי הטובים שלחמו בתעלה באותה תקופה וקיבלו הזמנות הגיעו היישר מהתעלה לחתונה, הספיקו להחליף בגדים אך נשארו עם השפמים והזקנים (והודו לי על חופשה קצרה מהתעלה). את משפחתו של מייק לא הכרתי אלא לאחר החתונה. רובם היו בקנדה וחלקם בארצות הברית. הוריו כבר לא היו בחיים אבל אחיו ואחותו ערכו לנו מסיבת חתונה ונסענו לשם שלושה ימים אחרי החתונה בארץ. המסיבה התקיימה במלון מפואר בעיר מונטריאול שבקנדה. שם המלון: "the Quin Elizabeth". זכיתי במשפחה חמה ואוהבת שהפכה לביתי השני.

מאז נולדו לנו שלוש בנות: דנה, שלי וקרן. כל אחת מהן הקימה משפחה לתפארת. מייק זכה לראות שישה נכדים מתוך עשרה, לצערי שלושה מהם קרויים על שמו: נדב מיכאל, מייקי, והקטנה מיקה. מייק נפטר לצערי באופן מפתיע בגיל 67. זכיתי לבעל, חבר ואהוב. היינו נשואים ארבעים שנה. הזיכרונות החמים עוזרים להמשיך את הדרך וכמובן גם הילדים ועשרת הנכדים.

יהי זכרו ברוך.

אני דואגת לשמר את זכרו ומספרת ומדברת עליו עם הילדים והנכדים ועם כל מי שרק מוכן להקשיב ולשמוע. אהבה כזו יש רק פעם בחיים. במשך שנות נישואינו בילינו חמש עשרה שנים במקומות שונים בעולם במסגרת עבודתו של מייק: חמש שנים באנגליה, ארבע שנים באיטליה ושבע וחצי שנים בהודו. מקומות אלו העשירו את חיינו והשאירו אותי עם חוויות ימעשירים ונעימים. יש בזה משום מה נחמה.

הזוית האישית

סבתא: מפגש הדורות עם נכדתי המתוקה, נטע וכפי שאני מכנה אותה "טושה", שימח אותי מאוד, חיבר אותי אליה עוד יותר, למדתי ממנו הרבה על צורת החשיבה שלה והסתכלותה על דברים ונהניתי מכך מאוד. כמו כן, נהניתי מאוד מהמפגש עם הסבים והסבתות האחרים, הסיפורים היו מרתקים ומעניינים. אין כמו מפגשי קיבוץ גלויות וסיפורי היסטוריה, כדי להעשיר ולחבר אותנו, הרי לשם כך הגענו לכאן נולדנו כאן וחיים כאן.

נטע: נהניתי מאוד מהמפגשים ונהניתי לבלות יותר עם סבתי. סיפורה של סבתא היה ועדיין מאוד מעניין ואני תמיד נהנית לגלות דברים חדשים. מפגשים אלו יצרו חוויות ורגעים, שלעולם לא אשכח. למדתי הרבה מכל הסיפורים, יצרתי חברים חדשים. בקיצור, זו אחת החוויות הטובות ביותר שחוויתי.