מאגר סיפורי מורשת

סבתי מרים נולדה בשנת 1942 באלכסנדריה אשר נמצאת במצרים.

אבא שלה מאיר ואמא שלה שרה, ואחיה ג'ו. בתקופה מסוימת, סבתא וסבא שלה גרו איתה עד שנפטרו.

בשנת  1957 היא עלתה עם משפחתה ממצרים ארצה .

היא למדה באלכסנדריה עד שעלתה ארצה, ב 26.3.1957 . היא  למדה בארץ בירושלים בבית ספר  לאחיות, בהדסה ירושלים. בשנה הראשונה היא לא ידעה עברית. במהלך השיעורים הייתה מתרגמת  שתרגמה לה את החומר לצרפתית. היא למדה בהדסה ועסקה כאחות  בטיפת חלב, והייתה אחות בקופת חולים.  הציעו לה להיות אחות בצבא, אבל היא העדיפה להישאר בקופת חולים אבל למרות הכל עשתה מילואים. היא התחתנה ב 24.5.1962 כיון שסבא שהיה בן זוגה קיבל מלגת לימודים לחו"ל. נולדו לה שלושה ילדים, דורית איריס ואבא שלי. במהלך השנים אימצו ילדה בשם איילה.

תחביביה בעבר, היו משחק כדורסל ושחיה. כיום היא אוהבת להיות עם הנכדים, לבשל, לבקר חברים ולטוס לחו"ל

וכך סבתא מספרת: כשהייתי קטנה הייתה לי חברה בשם עליזה והכול עשינו יחד, והמשפחות היו חברות. בשנת 1956 היתה מלחמה  במצרים ונפרדנו, היא נסעה עם ההורים שלה, ואני עם ההורים שלי, והגעתי לישראל. במשך שנים לא ידעתי איפה היא. שנים חיפשתי אותה  ומי שהכיר אותי ואותה באותה תקופה  לא ידע איפה היא נמצאת.  ב2010  פגשתי חברה  שבאה מצרפת, והיא התקשרה  ושאלה אם נוכל להיפגש.  כשנפגשנו ידעתי שהיא מכירה את  עליזה חברתי ממצרים, שאלתי אותה האם היא מכירה את החברה שלי,  והיא אמרה  שהיא בצרפת, וכשתחזור לפריז היא תיתן לי את הכתובת.

וכשהיא הגיעה לפריז. היא התקשרה אל עליזה ואמרה לה  שאני גרה בישראל, ונתנה לה את מספר הטלפון שלי. וכך פתאום באמצע היום מישהו מתקשר, וקול כזה קטן שואל, אם זאת משפחת שמעוני,  כי היא ידעה שאז קראו לי שמעוני, אמרתי לה כן, והרגשתי כאילו רק אתמול נפרדנו כשבמציאות עברו חמישים וארבע שנים. שאלתי אם זו עליזה,  והיא אמרה לי" כן מימי זה אני.  לינדה נתנה לי את המספר שלך" ,נורא התרגשנו. סבא ראה שאני כל כך מתרגשת ונורא רוצה לפגוש אותה, אז סבא הציע שנלך אליה, היא נתנה לי כתובת וקבענו להיפגש באוגוסט

הגעתי לפגוש אותה ברכבת. היא כבר חכתה לי למעלה במקום בקורים של הרכבת. לא נפגשנו מגיל 14 עד גיל 68   וכשעלינו  אמרתי לסבא אני רואה אותה, והוא אמר שהוא בא אחרי, היא עמדה על הרציף, באתי אליה והתחבקנו, ובאוזן  שאלתי אותה "את עליזה?" והיא אמרה לי "כן כן" ובעלה סיפר לכול האנשים בתחנה שחמישים וארבע שנים לא נפגשנו. סבא צילם את כל המפגש.

הזווית האישית

הילה: זאת היתה חוויה מדהימה, הכרתי את הסיפור של התמונה לעומק, ונהניתי להיות עם סבתי