מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המפגש המפתיע בקבר דוד המלך

אני ונכדותיי אסתי ושבי
בצעירותי
מגיל שבע עד שמונה עשרה הייתי בפנימיית "בית אסתר" בירושלים.

שמי נעמי בן שחר נולדתי בחודש ניסן בשנת 1943, להוריי זכריה ושרה כהן. אין לי תאריך לידה מדויק כי בתימן לא נולדו בבתי הרפואה ולא היו רישומים מסודרים. בדרך כלל אבא היה רושם את תאריך הלידה בספרי קודש, אבל כל הרכוש שלנו נשאר שם בתימן. אני מציינת את יום ההולדת שלי בי"א ניסן יום ההולדת של הרבי מליובאוויטש. היינו חמש אחיות ללא אב, אבי נפטר מסיבה שלא ידועה לי. אבי היה אורג בדים, ואמי רוקמת. אני הכי צעירה במשפחתי. אחותי הבכורה מרגלית עלתה שנתיים לפנינו לארץ, בשנת 1943, בשנה בה נולדתי. היא הייתה כבר נשואה עם שני ילדים. עד שהגענו ארצה לא ידעתי שהיא קיימת.
לאחר מלחמת השחרור התעורר גל עלייה גדול שכונה "מרבד הקסמים".  לאחר שאבי נפטר אמא החליטה שנעלה ארצה מכיוון שאם היו מוצאים בנות יתומות היו מאסלמים אותן. מובן שאמא לא רצתה שזה יקרה. מלבד זאת היו לנו שתי אפשרויות או לצאת לדרך או להתחתן עם יהודי (בצורה פיקטיבית), אבל זה לא היה אפשרי כי הייתי באותו זמן בת שנה וחצי…
יצאנו לדרך ברגל. לקחנו איתנו מעט כסף וצידה לדרך. השארנו שם את הכל, בדרך שדדו אותנו ולקחו לנו את כל הכסף. אמי ביקשה מאחד האנשים שברח יחד אתם בקבוצה לחזור ולהביא כסף בשבילנו מסבתי, כדי שהיא תוכל לקנות אוכל בדרך ולמקרי חירום. האיש יצא לדרך חזרה לתימן. אך האיש לא חזר, נעלם כלא היה. לא ברור אם הוא נהרג או שלקח את הכסף לעצמו.
בדרך אמי חלתה ומצבה הורע מיום ליום, היא ביקשה להיקבר בקבר ישראל, לכן לקחו אותנו לכפר יהודי שלא היה מתוכנן במסלול ושם אמי נפטרה. לפני פטירתה היא השביעה את אחותי ציונה, הגדולה בינינו, שלא תעזוב אותנו. אימי הייתה צעירה בפטירתה, פחות מגיל ארבעים. נשארנו בכפר ארבע ילדות יהודיות יתומות עם עוד שתי משפחות. שני אחים יהודים שמרו עלינו ולקחו חסות עלינו. היינו שם בכפר עד שדודי, אח אבי, שמע על פטירת גיסתו-אימנו. הוא הגיע מיד אלינו לכפר, אבל אנחנו לא הכרנו אותו, הוא סיפר לנו שהוא אחיו של אבא. אחותי ציונה אמרה לו: "אם אתה אומר, אז כנראה שאכן כך". נשארנו בעדן והמתנו, עד שהתגבשה שם קבוצה ליגאלית לעליה ארצה, בהמשך גם דודי הגיע עם רעייתו לארץ.
בסוף המסע הרגלי, עלינו בחשאי למטוס. נחתנו בלילה, היה זה בזמן מלחמת העצמאות. כשנחתנו היו הפצצות באזור שדה התעופה. ההפצצות היו מהבריטים שהפציצו לפני עזיבתם את הארץ, לאחר שאצ"ל ולח"י התחילו להילחם בבריטים. לכן, לא נתנו לנו לצאת משדה התעופה, רק עד שהמצב נרגע. עלינו לאוטובוסים והסיעו אותנו לנתניה, שם התרכזו כל הילדים שעלו לארץ ללא הורים.
אחיותיי שהיו גדולות ממני, הועברו למקומות שונים, קיבוץ, מוסד, פנימייה. כל אחות גדלה במקום אחר. תמיד ידעתי שהן קיימות, אך, לא ידעתי היכן הן נמצאות. אני הייתי אז כבר בת חמש, צירפו אותי לקבוצת הקטנים. בנתניה הייתי כמה שנים בגן.
שנתיים תמימות אחיותיי חיפשו אותי, אך הן לא ידעו היכן אני. בחול המועד פסח כשהייתי בת שבע יצאנו לטיול לקבר דוד, עמדנו בתחנת אוטובוס ברחוב יפו בירושלים והמתנו לאוטובוס, בדיוק אז עברה אישה אחת שהכרתי אותה והיא כנראה זיהתה אותי עוד מתימן. היא ניגשה אלי ושאלה אותי, לאן אנחנו נוסעות? אמרתי לה, שאנו נוסעות לקבר דוד, והיא המשיכה בדרכה. ולפתע כשעמדנו לצאת מהקבר ראיתי מולי את אחותי ציונה. מסתבר שהאישה שפגשה אותי בתחנת האוטובוס, ידעה שמשפחתי מחפשת אותי והיא הזעיקה  מיד את אחותי, שהייתה בדיוק באותה שעה אצל דודי שעלה לארץ.
מגיל שבע עד שמונה עשרה שהיתי בפנימיית "בית אסתר" ברח' בר אילן בירושלים. בפנימייה היו חמש-שש בנות בחדר (תלוי בגודלו). המיטות היו עשויות מברזל מה שמכונה היום 'מיטות סוכנות'. הפנימייה הייתה בעלת שלוש קומות ולכל קומה הייתה מדריכה, המדריכה הייתה קובעת תורנויות בין הבנות כגון: ניקיון, שטיפת כלים, עזרה בהכנת האוכל, וכדו'. זמן השינה היה קבוע לפי הגיל, המדריכה הייתה מכבה אורות, היא הייתה דואגת שנקום בזמן, שנישן בזמן, שהחדר יהיה מסודר. היו מדריכות ששיחקו איתנו אחר הצהריים.
כתוצאה מהמלחמה המצב הכלכלי לא היה טוב. את החלב הכינו מאבקת חלב, הלחם היה מקמח שחור, ביצים לא היו הרבה. הבנות ה'חלשות' היו מקבלות ביצה שלמה, אך רוב הבנות היו מקבלות חצי ביצה, אני נחשבתי לילדה רגילה. עיקר התזונה בפנימייה היה לחם ודג מלוח. פעם בשבוע קיבלנו גבינה לארוחת ערב וסלט ירקות לארוחת צהריים. הלחם היה שחור אך טעים. הייתי טיפוס בררני באוכל. לפעמים היו מכינים לנו דייסת סולת חלבית לארוחת ערב, לפעמים היו מכינים לנו מרק מקישואים וממתיקים אותו בסוכר ופודינג, בתור קינוח.
לא קיבלתי הרבה בגדים היו לי מקסימום חמישה בגדים ושני זוגות נעליים. היו לי גרביים דקות מניילון. הם היו יקרות ולא היו מיוצרות בארץ. כל פעם שנקרעה הגרב הייתי מתקנת אותה.
אחר הצהריים הייתי משחקת חמש אבנים, חבל, מונופול, בעיקר היינו מפטפטות בינינו ומספרות בדיחות. ספרי הלימוד שקיבלנו היו משומשים. מכשירי הכתיבה שלנו היו עיפרון, מחק, קצת צבעים ומחדד – המחדד שלנו היה סכין גילוח שבעזרתו היינו מגלפים את העיפרון.
בפנימייה היה חדר אוכל שבו היינו אוכלות את כל הארוחות. חדר האוכל היה גדול מאד (בערך מאתיים מטר רבוע), ומידי פעם היינו מקרצפות אותו, זאת לא הייתה עבודה קלה. בשבת חדר האוכל שימש גם כבית כנסת ציבורי, כל בנות הפנימייה היו מתפללות בו. בעלה של אם הבית עשה לנו קידוש.
בחופשות הייתי הולכת לבית דודי שגר בירושלים ואחרי שאחותי ציונה התחתנה, הלכתי אליה. שנה אחת, כשהייתי בגיל חמש-עשרה, החלטנו אני ועוד כמה חברות, להישאר בחג הפסח בפנימייה. ואכן נשארנו, ולמתנת אפיקומן ביקשנו מאם הבית שרשרת זהב עם השם. השרשרת הייתה דקה מאד בעובי של חוט זהב. באותה תקופה אותה שרשרת הייתה נחשבת.
בקיץ היינו יוצאות כל בנות הפנימייה לטיולים ארוכים של שלושה ימים. היו מזמינים משאיות פתוחות, שעליהם ספסלים וכך היינו נוסעות. לפעמים היינו מטיילות בירושלים עצמה מחוץ לחומות. המקום הקדוש ביותר שהיינו מגיעות אליו היה הר ציון, משם יכולנו לראות את הכותל ומקום המקדש, יותר מכך לא יכולנו להתקדם. ברחוב שמואל הנביא יכולנו לראות את הירדנים.
היו לי שני דודים שעלו לארץ, אחד מצד אבי שגר בתל אביב. לא ביקרתי בביתו כמעט, רק כשאחיותיי הלכו אליו, הצטרפתי אליהן. דודי השני גר בתל-מונד (ליד רעננה), גם אצלו לא ביקרתי הרבה.
כשרצינו לנסוע לדודים הדרך לא הייתה פשוטה. באוטובוס היו חמש עשרה עד עשרים מקומות ישיבה. וגם הוא לא היה משהו. קראנו לו 'טרנטה'. פעם אחת נסעתי באוטובוס עם אחיותיי, האוטובוס נתקע באמצע הדרך וכל יושבי האוטובוס ירדו ממנו כדי לדחוף אותו. מלבד האוטובוסים הייתה גם רכבת  חיפה – ירושלים – תל אביב. את הכרטיסים היינו צריכים לקנות כמה ימים מראש.
למדתי בבית הספר "בית יעקב" בשכונת בית ישראל. לא הייתי מוכשרת בלימודים, לא אהבתי ללמוד. למדנו תורה, דינים, חשבון, פרקי אבות, נביא, פרשת השבוע, היסטוריה. היו לנו שיעורים חווייתיים כמו: שיעור זמרה – שבו היינו לומדות שירים, כל תקופה או חג למדנו שיר. השירים היו שירים ישראלים, אך, לפעמים בתקופות מסוימות למדנו שירי מסורת מהתנ"ך ושירים על חגי ישראל. בשיעור מלאכה למדנו לסרוג, לרקום, לתפור, אני זוכרת שלמדנו לסרוג עם חמש מסרגות. אהבתי בעיקר את שיעורי תורה ומלאכה. יום הלימודים הסתיים בשעה שתים-עשרה בצהריים
אחרי היסודי למדתי בתיכון "בית יעקב" בקטמון למשך שנתיים. הלימודים היו זכות ולא חובה והם עלו כסף. זה היה המשך הלימודים של היסודי.
בתקופה שהייתי בירושלים, קרה לעתים תכופות שהמצב הביטחוני לא היה רגוע כי זו הייתה תקופה של אחרי מלחמת השחרור, היו הרבה חדירות של פדאיונים – מחבלים, ובעקבות כך ישראל יצאה ל"מבצע קדש", ואנחנו ישבנו במקלט. לא פחדתי כי הרגשתי מספיק מוגנת הבנתי שהמקום שבו אני נמצאת בטוח.
בגיל שמונה-עשרה עבדתי בפנימיה בתור מדריכה של קבוצת בנות בראשון לציון. חברה שעבדה באותו מקום לפני כן סידרה לי את  העבודה.
סמוך לפנימיה גרה משפחת בן שחר, משפחה פולנייה שעלתה לארץ בשנת 1925. להם היה בן – יוסף, שלימים נהיה בעלי. נפגשנו מספר פגישות והשידוך יצא לפועל. התחתנו באולם 'חן' בפתח תקווה, הייתה לנו תזמורת וצלם. הייתה לי שמלה לבנה חדשה ותסרוקת. גרנו בבני ברק וילדתי את שלושת ילדיי בבית הרפואה "הקרייה". 
תמונה 1
 בחתונתי
מלחמת "ששת הימים" פרצה לאחר כוננות של שלושה שבועות החיילים היו בגבולות. גרנו אז בבני ברק שבה לא היו הרבה אזעקות. היה לנו מקלט בבניין. הייתי אז אם לביתי הבכורה בת תשעה חודשים.

אחרי שהילדים גדלו עברנו דירה. ביתנו הבכורה סיימה את היסודי ורצינו לתת לה חינוך חב"די, כאן בראשון לציון הייתה לנו אפשרות לקנות דירה גדולה יותר מאשר בבני ברק, שם היו לנו שני חדרים בלבד.

תמיד ידעתי שאני רוצה להיות גננת. כשהגענו לראשון לציון ביקשו ממני לפתוח את גני חב"ד, אני וחברתי החלטנו לפתוח גן חב"ד. ההצלחה הייתה מסחררת, כבר בשנה הראשונה נרשמו ארבעה-עשר ילדים. ובשנה השנייה נרשמו ארבעים ילדים, היינו שלוש גננות. נהניתי מאד מהעבודה, אני מאוד אוהבת ילדים.

אמצעי התקשורת לא היו מפותחים כמו היום. אחרי שהתחתנתי היינו מדברים רק מטלפון ציבורי, המכשיר היה ממקום ברחוב כמה מטרים מביתנו. וכשביתי הבכורה התחתנה עדיין לא היה לנו טלפון. רק בבית של גיסי היה טלפון, ומידי פעם הוא מסר לי הודעות שנמסרו עבורי. בבני ברק היה לנו טלפון בבית, אך, כשעברנו לראשון לציון לקח שש שנים עד שהתקינו לנו את הקו. מכשיר הטלפון היה יקר ולא כל אחד יכול היה לאפשר לעצמו לקנות אותו.

דרך תקשורת נוספת מקובלת אז, הייתה שליחת מברק דרך הדואר. כל מילה עלתה הרבה כסף, לכן השתדלנו לקצר במילים. המברק היה מגיע ליעדו תוך חצי יום או יום, תלוי במרחק של הנמען.

כיום אני גרה בקריית מלאכי ויש לי חמישה-עשר נכדים מתוכם חמישה נשואים. יש לי שבעה נינים בגילאי שנה-שש. מודה לה' על המשפחה הנפלאה שיש לי!

תשע"ו

מילון

אצ"ל
ראשי תיבות "ארגון צבאי לאומי". היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים, בשנת 1931 מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "ההגנה" או "המעמד". אנשי הארגון הצטרפו לצה"ל עם הקמתו. האצ"ל נחשב בעיני ממשלת המנדט הבריטי כארגון טרור.

לח"י
ארגון לוחמי חרות ישראל, בראשי תיבות לח"י. הייתה זו מחתרת יהודית שפעלה נגד המנדט הבריטי, משנת 1940 עד הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. הלח"י הוכרז כארגון טרור על ידי ממשלת המנדט, ולאחר הקמת המדינה, בעקבות רצח ברנדוט, גם על ידי הממשלה הזמנית. את המחתרת הקימו פורשי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) שהתנגדו להפסקת המאבק במנדט הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

פדאיון
כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים.

ציטוטים

”תחשוב טוב, יהיה טוב!“

”להודות על העבר ולהתפלל על העתיד.“

הקשר הרב דורי