מאגר סיפורי מורשת

אני, אלכסנדר ויצמן, יליד 1945, סבא של עידו שמאי, נולדתי שבוע לפני תום מלחמת העולם השנייה, במחנה עקורים. אבי ואמי היו בשואה, כמעט כל המשפחה שלהם נספתה בשואה.

נשארנו לחיות בפולין עד 1962, כי אבא שלי האמין שהקהילה היהודית, שנכחדה כמעט כולה, תשתקם בפולין עם זכויות אדם מלאות. אבא שלי היה אגרונום – מומחה לתבואה ובתוקף תפקידו הבכיר היה מגיע למקומות רחוקים. השגרירות הישראלית בוורשה, יצרה איתו קשר והוא סייע לה בזהות בדויה למצוא ילדים יהודים שנמסרו בזמן המלחמה למשפחות נוצריות פרטיות ולכנסיות, ולהביאם לשגרירות הישראלית, והשגרירות דאגה להחזיר את הילדים לשרידי משפחתם בישראל. הבולשת הפולנית התחילה לעקוב אחרי אבי והוא נעצר ונשפט על ריגול לטובת ישראל ונזרק לכלא.

מגיל 14 אני זוכר את הבולשת הפולנית עוקבת אחרי על כל צעד. כנער בן 14, התרוצצתי להגיע לכל מכר שלנו לנסות לקבל עזרה לשחרר את אבי כשהבולשת בעיקבותי. אני זוכר, שכל פעם כשהייתי מחוץ לבית וכשעצרתי ליד מקום מסוים, מישהו עצר גם אחרי, כשעצרתי ליד חלון ראווה של חנות מסוימת, הוא גם עצר. הכובע על ראשו של האדם ההוא מאוד הפחיד אותי. הבנתי שעוקבים אחרי כל הזמן.

בסופו של דבר אבי שוחרר מהכלא אחר שלוש וחצי שנים ואז הוא החליט באין ברירה יש לעזוב את פולין ולנסוע לארץ ישראל מחשש שלא ייעצר שוב. אני נשארתי בפולין עם אמי ואחותי התאומה וכשסיימתי לימודי בתיכון התחברנו עם אבי בישראל. אבל לא לפני שהיינו צריכים לשחד את אנשי משטרת הגבולות הפולנים בכל מה שהיה לנו, כדי שיתנו לנו אישור לעזוב את פולין.

כאן בישראל הקמתי משפחה למופת. רק אחרי 45 שנים חזרתי לוורשה בטיול פרטי. אבי מעולם לא רצה לדרוך על אדמת פולין שוב. חזרתי לשכונת מגורי, לבי"ס התיכון שבו למדתי ולמחנה הריכוז באושוויץ, שם נספתה משפחתי.

ביום העזיבה את וורשה וחזרה לארץ, בשדה התעופה בוורשה ירקתי 3 פעמים והבטחתי לעצמי שיותר אני לא חוזר לשם. מי שחווה והרגיש מה זו אנטישמיות, רק הוא יכול להבין אותי.

בישראל אני אדם חופשי.

המסר של אלכס באמצעות הסיפור הוא: אין לנו מקום אחר לחיות בו אלא רק בישראל. כאן, עם כל הקשיים, הכי טוב!

הזוית האישית

אלכס: שמחתי שניתנה לי ההזדמנות לספר לעידו מה עבר על משפחתי.

עידו: היה מהנה ולמדתי הרבה על העבר והשורשים של סבא.