מאגר סיפורי מורשת

שמי רג'ינה כהן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי, נגה כהן, לה סיפרתי את סיפורי:

הילדות שלי

שמי רג'ינה כהן. נולדתי בסודאן, בעיר ששמה אומדורמאן בתאריך 21.8.1946. אומדורמאן היא עיר סמוכה לעיר הבירה חרטום. הייתה לנו מטפלת ששמה רחמה. שליוותה אותי ואת האחים שלי מאז שנולדתי (אני הבכורה). בילדותנו, רחמה עזרה לאמי סוזי בעבודות הבית, אשר היה גדול מאד והשגיחה על המשרתים שיעשו את עבודתם.

אני והמטפלת שלי רחמה

סודאן והאקלים שלה

סודאן היא ארץ שנמצאת במזרח אפריקה. יש בה זרימה שופעת של מים נקיים מהנילוס, ולכן היינו שותים את מי הנילוס. בנהר הנילוס היו תנינים ולכן הזהירו אותו שלא לשחות שם. יש שלוש ערים, חרטום, צפון חרטום ואומדורמאן, שמחוברות בגשרים עמידים וחזקים שאותם הקים השלטון האנגלי. סודאן מחולקת לצפון ומרכז מוסלמי ודרום נוצרי והוא מלא בג'ונגלים ופירות טרופיים. הסודאנים המוסלמים דוברי ערבית בניב הדומה לניב מצרי/ירדני. בדרום דיברו אפריקאית. בסודאן היו רק שתי עונות חורף וקיץ. החורף היה קר ויבש ונימשך רק שלושה וחצי חודשים. הקיץ היה חם מאוד ויבש. הגשם שלנו ירד בשעות הצהריים או בשעות הלילה, בחודשי הקיץ, יולי אוגוסט.

יהדות סודאן

קהילת יהודי סודאן הייתה הכי קטנה מבין כל ארצות ערב ומנתה כ-1500 איש. היהודים הגיעו ממדינות שונות בעולם. ממחקר שעשיתי, על פי שמות המשפחה הם הגיעו לסודאן ממגורשי ספרד, מרוקו, טבריה, עיראק, סוריה, אלכסנדריה וקהיר שבמצרים וטורקיה. היו גם כמה אשכנזים שהגיעו לסודאן והתחתנו בה. חשוב לציין שלא היה כל הבדל בין אשכנזים לספרדים מבחינת מנהגים ותפילות. היה בית כנסת גדול ומפואר בחרטום.

בשל מוצאם, האוכל של היהודים הוא ספרדי, בלקני, ים תיכוני. היהודים דיברו מספר שפות: ערבית, אנגלית, צרפתית וגם עברית. האנגלים שלטו בסודאן עד 1957 ולכן האנגלית הייתה שפה ראשית.

היהודים למדו בבתי ספר של נזירות לבנות ונזירים לבנים, אבל כיוון שהיינו יהודים הם כיבדו אותנו ולא התפללנו איתם. למדנו עם מגוון של קהילות: יוונים, איטלקים, אנגלים, סורים, קופטים, מצרים, ארמנים ובני הסודאנים העשירים. המורים היו סקוטים, אנגלים וצרפתים.

בית הספר יסודי בסודאן

תרבות

לכל עדה וקהילה (אנגלים, איטלקים, יוונים וכו') היו מועדונים משלה. היהודים היו מתקהלים במועדון במוצאי שבת ובראשון, שם היינו עורכים מסיבות פורים כל שנה, בר מצוות, בריתות. במשך השבוע הבחורים היו מתאמנים בכדורסל, כדורגל, והיה גם חדר משחקי סנוקר. היו ליהודים חיים טובים מאוד. לכולם היו בתים פרטיים עם גינות, משרתים ומטפלות, לחלקם היו נהגים.

דת

היהודים שמרו על המסורת של שבתות וחגים עם מאכלים המאפיינים כל חג. סבי היה קורא את ההגדה של פסח בארמית ומתרגם לנו הילדים. את ראש השנה היינו חוגגים במועדון היהודי במשך שני ערבים. בפורים היו חוגגים במועדון היהודי ומחלקים פרסים לילדים. האימהות היו מכינות כריכים ועוגיות. בשמחת תורה היו באים לבית הכנסת עם נרות מעוטרים בזרי פרחים, מדליקים את הנרות בחדר מיוחד ובהקפות מפזרים את הפרחים על ספרי התורה. בסוף היו מקבלים שקיות עם ממתקים.

אני מתגעגעת מאוד לחיים שם: למי הנילוס, לבית שלנו, לפארק שעל שפת הנילוס, ששמו מוגרן, ולשינה בחצר תחת כיפת השמיים.

בית הכנסת שלנו היה בחרטום, ובכל חג: ראש השנה, יום כיפור, פסח הייתה כל הקהילה באה לתפילות, אם מישהו היה חסר היו הולכים לשאול לשלומו. את חופות טקסי הנישואין, הבריתות ובר המצוות היו עורכים בבית הכנסת. את המסיבות היו עורכים בבית המשפחה או בבית מלון.

הקהילה היהודית הייתה מגוונת מבחינת מקצועות: היו עורכי-דין, רופאים, סוחרים, ומנהלים של חברות מובילות.

חגיגות פורים

היסטורית הקהילה היהודית בסודאן

בתקופת שלטון המהדי, הכריחו את היהודים להמיר את דתם לאיסלאם או נצרות, וכמה משפחות אכן עשו זאת. במאה ה-19 הגיע הרב שלמה מלכה (סבא של אמי) הגיע לסודאן מטבריה דרך אלכסנדריה כדי להציל יהודים. הוא הכיר שני אנשים ששמם לוי ובן-ציון ויחד הם הקימו את בית הכנסת היהודי הראשון בחרטום. זה היה בית כנסת מפואר. הרב מלכה גייר בחזרה את היהודים שהמירו את דתם וכמו כן הצטרפו לקהילה יהודים נוספים מארצות ערב השונות. בשנות ה-60 של המאה ה-20, עם בריחת יהודי סודאן מהמדינה, הצליחו להבריח כמה ספרי תורה מבית הכנסת ללונדון, שוויץ ולישראל.

עם הקמת מדינת ישראל, עזבו חלק מהיהודים את סודאן ועלו לישראל. לאחר עזיבת השלטון הבריטי את סודאן ב-1958, עזבו חברי קהילה נוספים את המדינה. חלק נשארו בתקווה שהמצב ישתפר, אולם המצב החמיר בהשפעת נאצר שליט מצרים, והחלו רדיפות קשות של היהודים. לכן בשנים 1959-1970 עזבו כל חברי הקהילה היהודית את סודאן. הם עברו ללונדון, ארה"ב, שוויץ ומעטים עלו לישראל.

הרב שלמה מלכה

עזיבה ועלייה אישית

אחרי פסח 1965 אמי, אני ושני אחיי הקטנים עזבנו לארה"ב. אבי ואחי הגדול נשארו שם. הגענו למשפחתה של אמי. נשארנו שם שנה עד שאבא השתחרר מהכלא. כלאו אותו יחד עם אדם ששמו סיזר לוי כיוון שהיו יהודים ושוחררו תמורת כופר. לאחר השחרור הם נסעו לארץ ישראל דרך לונדון. אבא נשאר בה חודשיים ואז טס לארה"ב. כעבור שנה עלינו לישראל ביולי 1966.

העלייה לישראל הייתה קשה להורים. היה קשה להתחיל מחדש, ללמוד את השפה. מווילה רחבת ידיים הם עברו לדירה קטנה ולאחר 10 חודשים פרצה מלחמת ששת הימים. אבי פתח עסק של יבוא צעצועים מהמזרח הרחוק. עבדתי בחברת ביטוח ולאחר מכן בבנק. הכירו לי את דוד כהן, סטודנט לראיית חשבון ואני זוכרת שראיתי אותו במדים כחייל מילואים בסיני ובתעלת פורט סעיד. התחתנו כעבור שנתיים, הקמנו משפחה ונולדו לנו שני ילדים.

להוריי היה קשה כל השנים אולם הם אהבו להיות בארץ, ואני לא חדלתי לעזור להם, לאבא בחנות ולאימא בעבודות הבית ובישולים. הקשר ביני לבין אימא היה מדהים, היא סמכה עליי בכל צעד שלה. אני בתה הבכורה והיא ילדה אותי בגיל 16. היא הלכה לעולמה צעירה ממחלה ממארת בגיל 66, ואבא נפטר ארבע שנים אחריה. לפני שנתיים איבדתי את אחי בן ה-63 גם ממחלה ממארת.

אמנם היו שנים קשות מאז העלייה, אולם היו גם שנים טובות הקמנו משפחה לתפארת ואני ממשיכה בדרכי, רוקמת, עוזרת לזולת, מפנקת את משפחתי במטעמים ומאפים שלמדתי בבית אמי.

הזוית האישית

סיפורה של סבתא רג'ינה תועד על ידי הנכדה נגה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.