מאגר סיפורי מורשת

פרץ חורשתי נולד בשנת 1920 בורשה שבפולין וגדל שם. בקיץ 1942 פרץ היה בגטו ורשה כמו כל היהודים ובקיץ זה התגבר קצב הגירוש. פרץ צייר את שראה בגטו, איך יורים בכל יהודי אשר עובר ברחוב או מציץ מחלון ביתו, ומזכיר שהגרמנים היו צלפים מעולים. פרץ הסתתר ברחובות וראה את כל הזוועות המתרחשות לנגד עיניו. ״ביולי 1942 בשיא המשלוחים למחנה ההשמדה, ערכו הנאצים פשיטות אחר המסתננים. התחבאנו בעליית הגג בין הקרשים, רהיטים ישנים וסדינים שנתלו לייבוש. הגרמנים עברו מדירה לדירה ירו בכל מי שגילו עד שהגיעו לגג וריססו לכל עבר, הם הרגו  גם אחד שלידי, לי שיחק המזל״ כך כתב פרץ ליד ציורו.

אביו סידר לו תעודות מזויפות וכך פרץ מצליח להציל את הפליטה נתליה מהעיר לודז׳. אבא של נתליה ביקש מפרץ להתחתן עם ביתו כי ידע שיש לו תעודות שמאשרות לחיות שם. הם ערכו חופה וקיבלו כתובה, הוא ונתליה ברחו מבית לבית במשך שבועיים ללא מזון, מים וחשמל.

פרץ התחזה לפולני, יצא מחוץ לחומות והצליח למצוא עבודה כעוזר חשמלאי רכב. כאשר חזר לגטו נתליה נעלמה, שבועיים לאחר שנישאו. אביה אמר שנתליה נתפסה בעבודה על ידי הגרמנים, מאז נתליה ופרץ לא התראו יותר.

פרץ הרגיש תמיד שלא יקרה לו כלום, עד הרגע שנתפס ונשלח לטרבלינקה, ״זה היה נורא ברכבת״ אומר פרץ. הרכבת הגיעה לטרבלינקה, לרמפה. כל היהודים קפצו, פרץ הופל מן הרכבת קיבל מכה בראש והתעלף, כשהתעורר, כבר לא ראה יהודים. הוא שכב עם עוד מישהו ליד הרמפה. חשבו שפרץ מת, הוא שמע יריות צעקות נביחות כלבים ואז שריקה של הרכבת. הוא הבין שהרכבת מתחילה לזוז, התאושש ונתפס בווי הרכבת וכך הגיע חזרה לוורשה.

אביו משיג לו תעודה חדשה, אבל הפעם של נתין גרמני שחי בפולין. בעזרת התעודה הוא מגויס על ידי הגרמנים לשמור על שבויים רוסים.

בעיית המקלחות, כולם עירומים, איך יוכל פרץ להסתיר את יהדתו הרי הוא נימול. הוא היה מסתבן בצד נכנס למקלחת הפינתית כשהמגבת תלויה לידו בהישג יד.

התעודות שהצילו את פרץ הופכות לחסרות ערך והוא נאלץ להימלט מוורשה. בדרך לא דרך הוא מגיע לכפר נידח ושם פולנים אנטישמים מזהים אותו ומסגירים אותו לגרמנים. פרץ הגיע למפקדה ובה הבחין הרס״ר, שהוא ״מזויף״, כמו הניירות שהביא עימו, חתם לו ואמר ״אתה חופשי״.

פרץ יצא מהמפקדה, פולנים עם מקלות עומדים מסביבו כולם מוכנים לראות את ההוצאה להורג שלו. אמרו לו ״אתה לא בורח אנחנו נשלח אותך ברכבת לגסטפו״. דחפו אותו לתוך הקרון והוא התיישב בין החיילים הגרמנים. פרץ מבקש מהקצין להתפנות, תחת אקדח שלוף הוא הובל לקצה הקרון, בזינוק ראש קפץ מהרכבת והגרמנים החלו לירות עליו. הוא ברח אל תוך היער וחשב שאולי שם יהיה בטוח.

פרץ הלך וטייל ביער ועמד בהתפצלות דרכים, הוא לא ידע באיזה דרך לבחור, אז זרק אבן והלך לכיוון שהאבן בחרה בשבילו, פרץ הגיע לנהר וחצה אותו. בצד השני של הנהר עמד איש על סוס עם נשק, פרץ ניגש אליו ואמר לו אני מוורשה, אני יהודי! והאיש אמר לו שהוא לא יכול לקחת אותו, הוא לא האמין שהיה יהודי שיצא משם בחיים.

האיש על הסוס הוא סוזיה, אחד מארבעת האחים ביילסקי שפיקדו על חבורת הפרטיזנים. פרץ אמר: ״היינו מחסלים פולנים, כאלה שפגעו ביהודים״. בלרוסי שסייע ללכוד יהודים נמלטים מהגטו נתפס, הובא ליער וכרה בור לעצמו. חבורת ביילסקי מתפרקת לאחר כיבוש גרמניה בידי הרוסים. פרץ, היהודי מגטו ורשה הפך למפקד חבלה בצבא האדום.

המלחמה נגמרה, פרץ שאיבד את כל משפחתו מגיע בספינת מעפילים לארץ ישראל, הוא מגיע למלחמה נוספת מלחמת השחרור. מלחמת השחרור התחילה בשנת 1947 ונגמרה בשנת 1949. פרץ מתגייס לגבעתי, ונפצע בכיבוש מצודת עיראק סווידאן. הוא מתאושש מהפציעה ובשנות ה-60 יורד לאילת להקים את תחנת מכבי האש, בה הפך למפקד התחנה.

ציורי השואה של פרץ הוצאו לאור בספר הנקרא ״כך שרדתי״ בעזרתם של חברים מתחנת כיבוי האש.

בחייו הסוערים של פרץ נשאר סיפור אחד פתוח, יותר מ-70 שנה לא ידע מה עלה בגורלה של נתליה אשתו הפיקטיבית, עד שקרוב משפחתו מצא כי נתליה עלתה לישראל אחרי המלחמה. הוא משוחח עם ביתה שמתלבטת אם למסור לאימה את המידע המסעיר. כמה ימים עוברים ואז, 70 שנה לאחר שנישאו, נתליה, אשתו הראשונה מתקשרת.

הם היו מדברים לעיתים קרובות, אך אף פעם לא נפגשו, פרץ לא יכול היה לעשות זאת, הוא פחד. קרוב משפחה של פרץ אומר שהוא הרגיש שכל חייה חיכתה לבעלה הראשון ולאחר שמצאה אותו היא הרגישה שהיא יכולה ללכת. פרץ ונתליה זוכרים אחד את השני כצעירים.

בגיל 75, בשנת 1994 החל פרץ חורשתי לצייר את זכרונותיו מתקופת השואה ומתקופת בניית תחנת הכיבוי באילת. בעזרתם של חברים מתחנת כיבוי האש, הוצאו לאור בספר ״כך שרדתי״.

פרץ חורשתי ז״ל נפטר בשנת 2017 בגיל 96 והותיר אחריו אישה-אורה, שלושת ילדיו, 7 נכדים ו-7 נינים.

הזוית האישית

ליאל בר – זה היה תהליך פשוט מרגש לשמוע את הסיפור של האיש המדהים הזה, לכתוב אותו במילים שלנו, ולהביא אותו לידי ביטוי בקטע הזה. זה תהליך שלא אשכח ואני ממש שמחה שהיה לי את הזכות להיחשף לזה ולהיפגש עם אורה המדהימה שסיפרה לנו את הסיפור.

רון גרשוני – היה לי ממש מרגש לעשות את העבודה הזו ולשמוע ממישהו שעבר זאת בחייו, איך זה באמת להיות בן אדם יהודי בגטו. אני ממש שמחה שפגשנו את אורה, היא אישה ממש מקסימה היה לי ממש כיף לראות אותה שמחה. וממשיכה להפיץ את הסיפור של בעלה זה היה סיפור בלתי נשכח.