מאגר סיפורי מורשת

שמי ניקול אוזן ונולדתי בתאריך 23.8.1946 בעיר מקנס שבמרוקו. לאימא שלי קראו ג'וליה אלבז היא נולדה בשנת 1907, היא עבדה כתופרת לכלות. לאבא שלי קראו משה אלבז, הוא נולד ב- 1905 ועבד כסנדלר וגם היה רב בבית כנסת. היו לי בסך הכל שמונה אחים, שני אחים ושש אחיות.

כשהייתי צעירה גרנו בבית גדול שהיו בו ארבעה חדרים: מטבח, מקלחת, סלון, חדר ילדים וחדר הורים. קרוב אל ביתנו היה בית כנסת של רב גדול ומוכר. אני לא ממש זוכרת איך ההורים שלי נראו, אבל אני זוכרת שהם היו אנשים חזקים. כל יום אימא שלי הייתה קמה בארבע בבוקר כדי להכין לכולם אוכל ובצהרים היא הייתה עובדת כתופרת לכלות, ואבא שלי עבד בתור סנדלר באזור מגורים עשיר.

במרוקו למדתי בבית ספר יסודי ששמו "אליאנס" וכשגדלתי עברתי לבית ספר מקצועי דתי. בבית הספר למדתי להיות כתבנית ולתרגם את מה שהמורה אומרת. בכל פעם שהיינו מצליחים לתרגם, היינו מקבלים נקודות ועולים דרגה. בית הספר היה גדול ואפילו היה בו חדר אוכל, אבל ההורים שלי לא נתנו לי לאכול שם אז כל פעם הייתי הולכת הביתה לאכול וחוזרת לבית ספר. בינינו (התלמידים) לבין המורים היה יחס טוב ולכן לא היו הרבה עונשים, אך כל פעם שמישהו הפריע זרקו אותו בחזרה הביתה. אפילו לי זה קרה, כי הייתי מאוד שובבה. תלבושת אחידה הייתה רק לכיתות הנמוכות ובכיתות הגבוהות היינו צריכים ללבוש תלבושת לבנה או שחורה.

בשנת 1967, כשהייתי בת 15, עליתי עם משפחתי לארץ ישראל.  סיפור העליה שלי מתחיל בזה שאני והמשפחה שלי הפלגנו לצרפת במשך  ארבעה ימים, ונשארנו שם חודש וחצי כי ביקרנו את המשפחה שלנו שגרה שם. לאחר חודש וחצי אני ומשפחתי טסנו לארץ ישראל, ומי שמימנה את הנסיעה שלנו הייתה הסוכנות היהודית. מיש כשהגענו לארץ שלחו אותי לבית חולים עם רופא צמוד כי אימא שלי מאוד דאגה לי. אני ומשפחתי קיבלנו בית באשדוד עם חדר אחד, ואני הייתי מפונקת מאוד – כל פעם כשהייתי רואה עכבר, ברחתי לעבר אחותי. לאחר כמה שנים התחלתי לטייל בארץ ועברתי לגור בקיבוץ עין המפרץ שבצפון, שם למדתי את השפה העברית על בוריה. בהתחלה היה לנו קשה להסתגל בארץ.

מאוחר יותר, כאשר עברתי לגור באשדוד הכרתי את שלמה אוזן ואחרי שנה במהלכה הכרנו, עברנו לגור ביחד. בשנת 1967 התחתנו כשהייתי בת 20 ושלמה היה בן 21. לאחר שנתיים, בגיל 22, ילדתי את בתי הראשונה. כיום יש לי שישה ילדים, עשרים נכדים, וחמישה נינים.

בסופו של דבר, עברתי המון בחיים ולמדתי מהם כל כך הרבה דברים.

הזוית האישית

עופרי: במהלך כתיבת הסיפור הבנתי ולמדתי על העבר של סבתי ולמדתי על התנאים שהיו פעם, על העלייה שלה ועוד. שמחתי לשמוע את הסיפור של סבתא שלי ניקול ולתעד אותו במאגר המורשת.