מאגר סיפורי מורשת

בשנה זו כאשר הגרמנים החלו להתקדם לעבר פולין, ברחנו, משפחתי ואני, מהבית שלנו בפולין. המשפחה שלי מנתה את הוריי, שלוש אחיות גדולות ממני ואח גדול ממני. אני הייתי תינוקת שאך זה נולדה. כאשר הוריי שמעו שהגרמנים מתקרבים לעיר בה גרנו, סמרגון, הנמצאת  בפולין על גבול גרמניה, אבי רתם את הסוס שהיה לו לעגלה, והורי ארזו כל שניתן לארוז ויצאנו כל המשפחה לדרך לכיוון גבול רוסיה. בדרך ראינו עגלות מלאות  עם משפחות אשר כולן ברחו לכיוון רוסיה כדי להימלט מהגרמנים.

 

כשהרגשנו שהמלחמה עומדת להסתיים, הורי התחילו להתעניין כיצד חוזרים לפולין. יחד עם עוד פליטים יהודים

התארגנו ונסענו חזרה לפולין. שתיים  מאחיותיי ואחי נסעו אתנו. אחרי שהגענו לפולין סגרו את שערי רוסיה וכל מי

שנשאר שם לא יכול לצאת, אלא כעבור שנים. אחותי שנשארה ברוסיה ומשפחתה הגיעו ארצה רק בשנת 1972.

 

 

כשחזרנו לפולין התחלנו לתכנן את העלייה לארץ ישראל. התחנה הראשונה בדרך הייתה אוסטריה. באוסטריה

שהינו שנה שלמה. גרנו בצריפים ענקיים. הלכתי  לבית ספר שנקרא "בית ביאליק" בו למדנו בעיקר על ארץ ישראל.

בשנת 1946 הלכנו דרך האלפים האוסטרים לכוון איטליה. זו הייתה התחנה הנוספת. מזג האוויר היה חורפי והחל

כבר לרדת שלג. הדרך הייתה קרה וקשה. ההליכה הרגלית שלנו דרך האלפים נמשכה כשבועיים.

 

באיטליה גרנו  במילאנו, בצריפים בהם לא היה חשמל ולא מים. השירותים והמקלחות היו מאחורי הצריפים ובלילות

הקרים הייתה בעיה לצאת החוצה, אולם לא הייתה ברירה. סבלנו קשות מהכפור הנורא. גם בגדים חמים מאד לא

היו לנו. גם את האוכל הכנו בחוץ על מין תנורים כשכולם בישלו בשותפות. מה שזכור לי מאד ממילאנו הוא שהשליחים

שהגיעו מהארץ סיפרו לנו על ארץ ישראל, כמה יפה שם ואיזה בית כל אחד יקבל, בית עם גינה וגג רעפים אדום. כל יום שישי במקום לקנות לעצמי גלידה או ממתק, ממעט דמי הכיס שקבלתי, תרמתי את הכסף לקרן הקיימת.

 

בשנת 1948 ירדנו מהאוניה בנמל חיפה, שם ריססו אותנו בדי.די.טי, כמו את כל העולים מארצות אירופה באותה

עת. העמיסו אותנו על משאיות סגורות בברזנט והתחלנו לנסוע מבלי לדעת לאן. בדיעבד נודע לנו כי הביאו אותנו

לבית העולים בנווה חיים. כשהגענו וראיתי את האוהלים שבהם שיכנו אותנו האכזבה שלי הייתה מרה. ציפיתי לבית

עם גג אדום וגינה והנה לפנינו רק חול ואוהלים.

 

שהינו כחצי שנה במעברה. יום אחד, ללא הודעה מוקדמת, החליטו להוציא אותנו מהמעברה. עם ערב הגענו לעיר קטנה, עם רחוב אחד, חשמל לא היה ברחובות ולא ידענו איפה אנחנו נמצאים. בדיעבד אמרו לנו שאנחנו נמצאים בעיר שנקראת עכו. כך עברנו לבית בעכו. אני למדתי בבית ספר "ויצמן" בעכו. בכיתה שבה למדתי היה ילד אחד יליד

הארץ, "צבר", וכל שאר הילדים היו עולים חדשים מארצות אירופה .

 

במשך הזמן  החלו להגיע עוד ועוד עולים עם ילדים. בעכו הוקמו שתי תנועות נוער:  "התנועה המאוחדת" ו"הנוער

העובד". אני הייתי בתנועה המאוחדת. בתנועה הייתי מאושרת מאד. אהבתי את הפעולות והבילויים עם כל הילדים.

יצאנו הרבה למחנות ועשינו הרבה מאד טיולים רגליים באזור עכו ונהריה. דרך הפעולות בתנועה למדנו רבות על

הארץ. לי ולכל הילדים שבאו מכל קצווי אירופה, התנועה הייתה לנו כמו בית שני. אמנם לכולנו היו בתים, לשם שינוי

מהמחנות שבהם התגלגלו, אולם התנועה והפעילות בתנועה היו לנו מרפא לכל הטלאות שעברנו בילדותינו.

 

בעכו, באותם הימים, לא היה בית-ספר תיכון והרבה ילדים שסיימו שנה לפני המחזור שלי, נסעו ללמוד בבית הספר

החקלאי בנהלל. לאחר שסיימתי את בית הספר החקלאי התגייסתי לצבא ושרתי כאלחוטאית בחיל הקשר. אחרי

הצבא, הוריי עברו לגור בנתניה ושם הכרתי את יעקב אישי ובנינו את ביתנו בכפר-נטר. היום אנחנו, ילדינו ונכדינו

גרים במשק שלנו בכפר-נטר.

העבודה עם איתי הייתה מהנה מאד וחבל שכבר סיימנו אותה. אהבתי כל רגע שעבדנו יחד. הרגשתי קירבה

ואהבה רבה לנכד המהמם שלי. עם התקדמות העבודה חלה גם התקדמות אדירה בעבודתו ובשליטתו במחשב.

כאן התלמיד עלה על רבו. חשבתי שאני יודעת מחשב מהו, אבל נוכחתי לדעת שיש לי מה ללמוד מהנכד המקסים

שלי. חבל שכבר סיימנו את העבודה המשותפת שלנו, אבל אנחנו ממשיכים יחד כל הזמן גם בבית ובכל עת.

 

העבודה עם סבתא הייתה מהנה מאד חבל שכבר סיימנו אותה. אהבתי כל רגע שעבדנו יחד. הרגשתי קירבה

ואהבה רבה לסבתא המקסימה שלי. חבל שכבר סיימנו את העבודה המשותפת שלנו, אבל אנחנו ממשיכים יחד

כל הזמן גם בבית ובכל עת. ודרך העבודה הכרתי עוד דברים על החיים שלה.