מאגר סיפורי מורשת

שמי ז'וזיאן זורה נחום. אני סבתא מצד אבא של שחר. נולדתי בתאריך 7.3.1941. עליתי לארץ בחודש שלישי (מרץ) 1956. מאז ומעולם רצינו להגיע לישראל, הסוכנות לא רצתה לקחת אותנו כי לא היה תומך משפחה (אבא שלי נהרג במלחמת העולם השנייה). ברגע שהיה לנו כסף, שילמנו לסוכנות ועלינו כתיירים.

הגענו באונייה שנקראה "ארצה". הגענו לחיפה, כל המשפחה כבר הייתה בארץ, הם אספו אותנו מחיפה, נסענו לטבריה לגור אצל סבא וסבתא שלי. גרנו אצל סבתא בבית שלה, לא הייתה לנו עבודה בטבריה, הייתה לנו משפחה גם בנתניה ולכן עברנו לנתניה בחיפוש אחרי עבודה. הגענו לנתניה, אהבנו את העיר שהייתה דומה לעיר מגוריי בחו"ל ואימא שלי מצאה עבודה בנתניה. מכיוון והסוכנות לא הכירה בנו, היינו צריכים למכור את תכשיטי הזהב שהבאנו איתנו, בכסף שקיבלנו השכרנו חדר רחוק מהעיר, ארבע נפשות בחדר אחד.

היה קשה מאוד, אחרי שמכרנו את הזהב (את כל הרכוש שלנו), לא נשאר לנו הרבה כסף לאכול, להתלבש וכו', אז לקחתי בגדים של אימא ותפרתי מהם בגדים קטנים יותר בשבילי, וכל השבוע אכלנו לחם ותפוזים, לחם עם ריבה ורק ביום שישי קנינו אוכל לבשל לכל המשפחה, לא היה כסף.

גרנו על יד מכולת, ואימא שלי דיברה עם בעל המכולת, סוכם שהיא תיקח דברים מהמכולת ותשלם כל שלושה חודשים (תשלם בהקפה) כי כל שלושה חודשים הייתה נכנסת לחשבון בנק הפנסיה מצרפת, שלה ושל אח שלה. ללא הפנסיה הזו לא היה לנו כלום, לא היה כסף לשלם עבור אוכל למכולת. אחרי שהגענו לארץ, לחיפה, לא היו לי חברים, לא ידעתי את השפה וזה הציק לי, התביישתי, נשארתי בבית. אחר כך נכנסתי לאולפן עקיבא כדי ללמוד עברית.

אני זוכרת שגרנו בעיר ספאקס, והיו הפגזות על העיר. אבא שלי הלך לעבודה (הוא עבד בבנק) ולפני שיצא לעבודה אמר לאימא שלי: תשמרי על הילדים, כאילו הוא התנבא שיקרה משהו.. היינו שלושה ילדים, פתאום היתה אזעקה, אימא שלי שמה את שלושתנו בעגלה וברחה. כמה דקות אחרי שברחנו הבית נהרס כליל מההפגזות.

אימא שלי היתה יחפה ומוזנחת ולא לקחה לא אוכל לא בגדים, כלום, שום דבר מלבדנו בעגלה. בתוך העגלה היה קצת לחם. היא חילקה את הלחם בין שלושתנו כדי שלא נבכה. משפחה יהודית שראתה את אימא שלי הכניסה אותנו לבית שלהם עד שבא דוד שלי מהכפר (שם היו פחות הפגזות) ולקח אותנו איתו לכפר, בדרך ערבים חטפו אותי (הייתי תינוקת) רצו להסגיר אותי לגרמנים.

סבא שלי – היה לו הרבה כסף, הוא שילם לערבים שיחזירו אותי. אחרי שלושה ימים בהם אבא שלי נעדר, הדוד שלי מצא את אבא שלי מת בהריסות. אחרי זה אחי הקטן חלה ובגלל שלא היו רופאים באזור, גם הוא מת. וככה נשארנו אני, אימא ואחי הגדול. הייתה לי בובה מגרב שאימא שלי הכינה לי, הייתי משחקת רק איתה, הייתי סורגת לה בגדים, מחליפה לה כל יום בגדים. חוץ מזה לא היו לי צעצועים נוספים. אז המשחקים היו בעיקר לגו פשוט (לא פליימוביל כמו היום) שיחקנו לגו, הילדים שיחקו ביחד ביניהם.

בהתחלה הייתי בבית ספר של נוצרים, אבל לא רציתי לכתוב בשבת ולכן העבירו אותי לבית ספר של יהודים בשם אליאנס. הייתי תלמידה טובה מאוד. כעונש לתלמידים, המורים היו מעמידים בפינה עם ידיים על הראש או על הגב, ואם ילד לא היה מכין שעורי בית אז המורה הייתה רושמת "חמור" על נייר ומדביקה את הנייר על גבו ועם זה היה יוצא להפסקה שכולם יראו. התלבושת האחידה שלנו היתה לבנות סינר כחול. הייתה מורה שבהתחלה הייתה קצת קשה עם ילדים אחרים, אחרי שהיא התחתנה והביאה ילד היא הבינה את הילדים ונהייתה יותר רכה, קראו לה "מאדם סיטרוק".

חוץ מסוכריות קטנות לא היה לנו ממתקים, פעם בשבוע אימא שלי הייתה קונה פרי ביום שישי, זה היה הממתק שלנו. אני האזנתי לשירים בצרפתית והגדולים רקדו סמבה, ואלס, טנגו. לא הייתה טלויזיה, היה קולנוע, בבית ספר לפעמים היו מביאים קוסם. רק מי שהיה עשיר הייתה לו טלוויזיה, לנו לא היה. את סבא הכרתי בארץ, פאפי ראה אותי ברחוב, התחיל לבוא אחרי  הוא הכיר את דוד שלי השוטר ואמר לו שהוא רוצה להכיר אותי. פאפי לא דיבר צרפתית, היו מנהגים אחרים, זה היה קשה. יש לי בלי עין הרע חמישה ילדים ,11 נכדים, שלושה נינים ועוד שניים בדרך. יש לי בן בעל חנות ממתקים, בן שהוא סוכן ביטוח, מורה בישורון, מורה נהיגה, ורואת חשבון.

הזוית האישית

שחר הנכד המתעד: מאוד נהניתי לבלות עם ממי, לשמוע איך הגיעה לאן שהגיעה היום, ולהעלות חיוך של נוסטלגיה בפניה.