מאגר סיפורי מורשת

סבתא ברכה מספרת:

שמי ברכה, הורי רצו ברכה איתי, כדי שלא אמות כמו אחי הקודמים לי. חמשת אחי מתו בתימן והבת שנולדה לפניי הייתה ילדה חולנית, לכן כשנולדתי שמרו עלי מכל משמר.

שם משפחתי הקודם הוא דמתי זה נהוג בתימן לקרוא על שם העיר שהגעת, שם העיר הייתה דמת. שם משפחתי הנוכחי הוא אלופי, הייתי שלמה מאוד מהשינוי של שם המשפחה.

בנוסף, ארץ הלידה שלי היא תימן אין לי תאריך לידה ולכן רושמים ראשון לאפריל 1942.

יתר על כן, גדלתי בתימן ובשנת 1949 עלינו לארץ, לראש העין. אני זוכרת שבשנת 1950 ירד שלג בכל הארץ. גרנו אז בצריפונים זה היה חדר אחד גדול שגרו בו כמה משפחות. שמו אותנו שם באופן זמני לפני שעברנו לשיכון. באותה תקופה לא היה חשמל ולא היה טלפון. קניית המזון והמצרכים שלנו הייתה באמצעות תלושים שהממשלה נתנה לנו, לא היה אפשר לקנות משהו מכספך האישי, לא ביצים, לא עופות, רק מה שהמדינה נתנה לך. אני זוכרת את מוכר הקרח, מוכר הנפט והחלבן. היינו יוצאים באמצע השיעור לקנות נפט, קרח וחלב.

בילדותי שיחקתי: חצי מחניים, קלס, דמקה, חמש אבנים, קפיצה על חבל ומי אני? שחקתי עם חברי מהכיתה ומהשכונה, שיחקתי איתם בשכונתי חלק מהמשחקים מוכרים וחלק לא מוכרים כל כך".

סבתא הוסיפה ואמרה: "האירוע הכי משמח בחיי זה יום חתונתי והאירוע הכי עצוב בחיי כשאחי נהרג בתאונת עבודה בגיל 19.

יש לי בן אחד ושלוש בנות, עשרה נכדים ונינה אחת. הילדים והנכדים גרים לידי באותה השכונה בקריית ים.

הזוית האישית

סיפור עלייתה של סבתא ברכה מתימן תועד ע"י נכדה שיר מזרחי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.