מאגר סיפורי מורשת

סבתא בתיה נולדה בשנת 1948 בעיירה שצ'וצ'ין שבברה"מ לאמא מלכה ולאבא לייב אריה ברסטוביצקי, שניהם ניצולי שואה. יש לה אח גדול ואחות קטנה.

המשפחה חיה ברוסיה, בתיה זוכרת שהיא הייתה קוטפת פטל ואוכמניות, משחקים בשלג, אמא שלה הייתה מוכרת גלידה ברחוב עם עגלה. כשבתיה הייתה בת 6 ברחה כל המשפחה לפולין ברכבת משא שהובילה פרות מפני שבאותה תקופה לא הרשו ליהודים לצאת מברה"מ.

בפולין אמא של בתיה חלתה ולכן הם התעכבו שם שלוש שנים. אמה הייתה מאושפזת בבית חולים זמן רב ומשפחה יהודייה טיפלה בילדים.  ברחובות היו התנכלויות ליהודים – השליכו עליהם אבנים וקראו להם בשמות גנאי "ז'יד" (יהודי מלוכלך), וסבתא בתיה ואחיה תמיד היו מפוחדים. לאחר 3 שנים בפולין, אמה נפטרה ונקברה בבית קברות יהודי שב"ורוצלב". נותרו אבא ו-3 ילדים, ובשנת 1958 הם עלו לארץ ישראל בסיוע של "עליית הנוער", באוניה בשם "ירושלים".

הם הגיעו לנמל חיפה ושיכנו אותם במעברה "קריית בנימין". אביה היה חולה ולא יכול היה לטפל בה ובאחיה ולכן לאחר תקופה קצרה העבירו אותם (הילדים) לפנימיית "בן שמן".

אביה שוכן בבית אבות, לאחר זמן קצר הוא נפטר והיא נותרה יתומה יחד עם שני אחיה.

בפנימייה דאגו שתהיה להם משפחה מאמצת, אליה יוכלו לצאת בחופשות ובחגים. טונה ואדוארד ווהבה. לא היו להם ילדים וכנראה רצו לאמץ.

בגיל 13 עברה סבתא בתיה לקיבוץ "אור הנר" עם חברת נוער.

בתיה מספרת שבקיבוץ "התחילה לחיות". משפחה מהקיבוץ אימצה אותה – בתיה ואלברטו קדם, היו לה חברים רבים והיא הרגישה אהובה. בחברת הנוער למדו בבוקר, ובצהריים עבדו בענפי הקיבוץ, בתיה עבדה בבתי הילדים.

סבתא הייתה ספורטאית ושיחקה כדור עף, פינג-פונג ומחניים והם בילו הרבה בבריכה.

החבורה מחברת הנוער הפכה כמו משפחה ושומרים על קשר עד היום.

בתיה התגייסה לצבא לנח"ל, כחלק מהקבוצה, גרעין נח"ל, והייתה בהיאחזות "צור נתן". בהתחלה היה לה קשה בטירונות אבל לאט לאט הסתגלה.

אחרי הצבא חזרה לקיבוץ, שם הכירה את עובדיה, בעלה, שעלה לישראל מצ'ילה בשנת 1968. הם התחתנו בקיבוץ בשנת 1970. באותה תקופה היו קובעים תאריכים שהקיבוץ עורך חתונות ומי שרצה ביקש להתחתן. בתיה ועובדיה התחתנו במרץ יחד עם זוג נוסף.

במהלך השנים בתיה עבדה בבתי ילדים, אהבה את התחום ויצאה ללמוד חינוך בסמינר הקיבוצים. בשנים האחרונות פרשה מהחינוך ועבדה בכלבו עד שפרשה לפנסיה.

נולדו להם 3 ילדים. באותה תקופה בקיבוץ הייתה נהוגה לינה משותפת. במסגרת הלינה המשותפת הייתה הדרכה להורים, עזרה ושיתופי פעולה בין ההורים בכל בית ילדים ובתיה נהנתה מזה, מצד שני לא היה קל בלילות והיו ישנים הרבה פעמים בבית הילדים צמוד לילדים.

בתיה אוהבת את חיי הקהילה בקיבוץ.

כיום בתיה פנסיונרית, התנדבה ב"קן לאם" פרויקט במסגרתו אימצה משפחה וסייעה לה בכל מיני נושאים. בנוסף הולכת לחוגים שונים לספורט ואמנות.

לבתיה ועובדיה 8 נכדים, והם מאושרים ממשפחתם.

הזוית האישית

שקד: הופתעתי לגלות כל כך הרבה על העבר של סבתא שלי ועל כל מה שהיא עברה, שהיא הייתה יתומה מגיל כל כך צעיר. הסיפור שלה הוא חלק מההיסטוריה של העם היהודי, ובזכותה אני כאן. המסר של סבתא שלי הוא שגם אם ההתחלה הייתה קשה בהמשך זה שווה את זה. היא אוהבת את החיים, את הקיבוץ ואת המשפחה.

סבתא בתיה: זאת הפעם הראשונה שאני חושפת כל כך הרבה על העבר שלי גם כי לא ביקשו ממני לספר כל כך הרבה וגם כי היום אני מוכנה יותר להיחשף. למרות הקושי, היה טוב לספר ועוד יותר טוב ששקד מתעניינת כל כך.