מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה יאסו, נולדתי באתיופיה במחוז אמבובר, בשנת 1961. בת בכורה מתוך 5 ילדים. הוריי, אינגידה וטנש. התגוררנו בכפר הרחק מהעיר על מנת לשמור על היהדות ושלא נתערבב יחד עם הנוצרים.

אבי היה איש עשיר בעל אדמות וצאן. אמי עסקה בקדרות. כילדה לא למדתי בבית הספר. בדרך כלל רוב היהודים העדיפו שילדיהם לא ילמדו בבתי ספר נוצריים. חלק מהיהודים העדיפו שילדיהם ילמדו ב"צולט בית" (בית כנסת).

כילדה זכור לי  שהכפר שלי היה ירוק, עם נחלים. גרנו כל המשפחה ביחד. אם הייתה בעיה למישהו היינו יושבים ביחד כדי לפתור ולעזור אחד לשני. הקייס (הרב) היה אחראי על היהודים והיינו פונים אליו בנושאים כמו: חתונה, גירושים, סכסוכי משפחה והתייעצות.

החיים שלנו באתיופיה היו פשוטים, אבל מאוד שמחים. אתה לא מרגיש לבד. תמיד הקהילה ביחד. אני זוכרת שהחברות שלי ואני היינו רצות בשדות ועוזרות להורים שלנו בקטיף והיינו כל הזמן שמחים. כשראינו להקת ציפורים היינו קופצות ואומרות: "בורה, בורה ירוסלם דה נה?" (ציפור, ציפור מה שלום ירושלים?) והיינו חולמות על היום בו נעלה לירושלים – הארץ הקדושה. חלמנו במשך אלפיים שנה לעלות לארץ הקודש ותמיד הקייס והשמגילה (זקני העדה), דיברו אתנו שיגיע יום שכולנו נעלה לארץ הקודש.

בשנת 1982, התחילו לזרום שמועות בכפרים שקבוצות של צעירים מתארגנים ויוצאים לכיוון ישראל. אנחנו, החברות והחברים התרגשנו לשמוע והתחלנו לתכנן לעלות ארצה. התחלתי את המסע שלי עם משפחתי, בעלי ושלושת ילדיי, ואנשים נוספים מהכפר.  ערב אחד, מאוחר בלילה, לקחנו מאכלים יבשים ויצאנו בעזרת מדריכים לכיוון סודן. השארנו את כל מה שהיה לנו בכפר כדי שהנוצרים לא יחשדו ויעצרו אותנו.

הדרך לארץ הייתה קשה, היה מחסור באוכל ושתייה. הלכנו הרבה ללא נעליים. היו הרבה גנבים בדרך. לפעמים הילדים היו חולים ולא היה מה לעשות. בעלי נפטר בסודן והמשכנו את העלייה יחד עם הילדים שלי. הרבה אנשים חולים מתו בדרך ועם כל הכאב היינו צריכים להמשיך וללכת. הדבר היחידי שהחזיק אותנו זה האמונה בקב"ה והידיעה שבסוף נגיע לארץ הקודש.

כשנחתנו בארץ, כולנו התרגשנו. בכינו מאושר ונישקנו את האדמה שהיא אדמת הקודש. הגענו לעיר עפולה וגרנו בבית. בהתחלה לא שילמנו על הבית אך אחרי כשנתיים היינו צריכים לחפש דירה. גרנו יחד עם דודה שלנו ולאט לאט שילמנו על הדירה. עבדתי המון, בעיקר כדי שהילדים שלי יוכלו ללמוד ולהצליח. בעבודה למדתי את השפה.

הזוית האישית

רפאל וליאם: המפגש עם שושנה היה מרגש ולימד אותנו על המסע לארץ של יהודי אתיופיה ועל תרבותם.