מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע שלי ממולדובה לישראל

שם התחיל סיפור האהבה שלנו.....

נולדתי בשנת 1948 במולדובה בעיר לאובה (ברה"מ לשעבר), לחיה ואשר קרויטר. יש לי שתי אחיות גדולות – סוניה ולוסיה ושתיהן גרות במונטריאול בקנדה. בלאובה שני ההורים שלי היו חייטים – שם משפחה קרויטר הינו חייט וזה התאים לתעסוקה של הורי. למדתי בבית הספר מספר 1 בית הספר הרוסי בלואובה

למדתי כ-שמונה כיתות והלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות אחרי שסיימתי ללמוד קיבלתי רישיון של אחות מעשית. עבדתי בבית חולים ובערב למדתי כדי לקבל בגרות. עברנו לעיר קישינוב ואני עבדתי בבית חולים לילדים.
פגשתי את בעלי במסיבת יומולדת של חברה משותפת, ושם התחיל סיפור האהבה שלנו.

נפגשנו במשך שנה כשהוא היה סטודנט באוניברסיטה, הוא למד מהנדס חום-קור והתחתנו בשנת 1969 בעיר קישינוב בחתונה אזרחית. בשנת 1971 נולדה לנו הבת הבכורה קראנו לה אננה (). 

בתקופה הזו גרנו אצל אמא שלי המשפחה שלי והמשפחה של אחותי לכל משפחה היה חדר אחד , לאחר תקופה נתנו לנו דירה משלנו ,דירת חדר וסלון. כשענת הייתה בת 4, בעלי היה בצבא ואבי נפטר ממחלה. בעלי ביקש מהצבא אישור להגיע להלוויה ולא נתנו לו, בעקבות זאת ועוד מקרים נוספים  הרגיש בעלי שהמצב בבריה"מ מתחיל להידרדר והיחס ליהודים נהיה קשה ולכן החלטנו לעזוב.

על מנת לקבל אישור עזיבה נאלצנו לחכות כשנה שלמה מרגע הגשת הבקשה (כמובן גם לחכות 5 שנים מרגע סיום הצבא ועד להגשת הבקשה כי החוק הרוסי אמר שרק לאחר 5 שנים מתום סיום השירות ניתן לבקש בקשה לעזור את רוסיה ומכיוון שבעלי שירת בצבא רוסיה בחיל האוויר ונדרשו הרבה אישורים לשחרר אותו בכלל. לאחר קבלת האישור החליט בעלי שאנחנו עוברים לאמריקה.

ארזנו את החפצים (לא היו רבים ) כמכולה אחת. באותו היום שבעלי נסע להפקיד את המכולה (כשלושה שבועות לפני העזיבה שלנו) לבת שלי ענת התחילו כאבי בטן חזקים באמצע הלילה, לקחתי אותה באמבולנס לבית החולים ושם ניתחו אותה (תוספתן). וכך עם התפרים והחלפת תחבושות התחלנו בתהליך העזיבה.

למסע שלנו הצטרפה דודה מבוגרת שלי. באותה התקופה לנסוע לאמריקה לא היה קל, לא טיסה אחת. בהתחלה היינו צריכים לטוס לצ'ופ עיר גבול באוקראינה, משם ברכבת במשך יומיים לברטיסלאבה ומשם עוד רכבת לווינה באוסטריה. בווינה גרנו כשלושה שבועות עם עוד כמה משפחות וחיכינו לויזה.

נציגי הסוכנות היהודית נפגשו אתנו וסיפרו על ארץ ישראל , דודה שלי השתכנעה ישר, הם אמרו שאין כמו ארץ של יהודים וצריך לחיות ולמות בישראל. בעלי התחיל להתלבט והתחיל להתקשר לבת דודה שלו בישראל. היא כמובן שכנעה אותו להגיע לארץ וכך בחסות הלילה עם שומרים חמושים וכלבים , העבירו אותנו לשדה תעופה ומשם לישראל.

ב29 לאוגוסט 1979 הגענו לישראל למרכז קליטה ברובע ד' בבאר שבע.

לי היה מאוד קשה, כל המשפחה שלי נשארה בקישינב למעט אחות הגדולה שגרה בדימונה, ובתקופה ההיא היה קשה לשמור על קשר ולדבר בטלפון והגעגועים היו מאוד קשים, כמו גם לימוד השפה, ההתאקלמות וחיפוש עבודה.  אני מצאתי עבודה בבית חולים סרוקה, ובעלי עבד כשומר בבית חולים לחולי נפש בבאר שבע עד שפוטר כי לא ידע להבדיל בין רופא לבין מטופל.

לאחר חצי שנה, בעלי מצא עבודה בחברת החשמל באשדוד ועברנו לרובע ח' באשדוד, שם גרנו כחצי שנה ומשם לרובע ג', הבת שלי למדה בבית ספר "המגינים", כמו הנכדה שלי כרגע. לא מצאתי עבודה במקצועי כאחות ולכן התחלתי לעבוד בסנפרוסט כעובדת ייצור. בשנת 1981 מנהל מעבדה הזמין אותי ושאל אם אני רוצה לעבוד במעבדה, כמובן שהסכמתי והתחלתי ללמוד מקצוע חדש –לבורנטית.

בהתחלה היה קשה מאוד אבל התרגלתי ועבדתי במעבדה במשך 17 וחצי שנה, אפילו הייתי הראשונה והיחידה שקיבלה "עובדת מצטיינת" בשנת 83 במפעל. סנפרוסט רכשתי חברות שנשארו איתי עד עכשיו בקשר. דרך סנפרוסט נסענו בפעם הראשונה לאילת, נסענו בעלי וענת ועובדים מסנפרוסט. בדרך לאילת עברנו בימית (אשר הוחזרה למצרים) , טיילנו בסיני גם לפני שהוחזרו השטחים למצרים. זו הפעם הראשונה שיצאנו בכלל לטיול בארץ.

בשנת 1982 נולדה לי הבת השנייה אביטל.

בשנת 1990 אמא שלי עלתה לארץ – כל כך התגעגעתי אליה, היא עברה לגור אצלנו , לתקופה קצרה , שנה לאחר מכן אחותי עלתה עם משפחתה , הם עברו לגור מתחתינו. סוף סוף המשפחה שלי הייתה איתי. אמי שלקתה במחלה קשה נפטרה.  4 שנים בלבד היא היתה איתי.

בשנת 1998 המפעל עבר למגדל העמק ונסגר באשדוד. נשארתי בלי עבודה.

אחרי שקיבלתי פיצויים, נסעתי לקנדה לבקר את המשפחה שעברה לשם מקישינוב. בקנדה יש לי שתי אחיות, הן בעלות משפחה עם ילדים נכדים ואפילו לאחות אחת יש כבר נינים. הייתי חודש שם ולאחר מכן חזרתי לארץ והתחלתי לחפש עבודה, מצאתי עבודה כקופאית בסופר. עבדתי שם ארבע שנים במהלכם נולד לי נכד נוסף לבת הגדולה וב 2002 נולדה לי נכדה.

בעבודה ביקשתי לעבוד רק ערבים כיוון שהייתי בבוקר אחראית על הנכדים, להוציא אותם מהגן ומבית הספר ולדאוג להם. השלב הזה היה די קשה בשבילי כיוון שהייתי עובדת עד 2 לפנות בוקר ואח"כ לקום ב 6 למשמרת בוקר עם הנכדים, החלטתי להתפטר.

באחת מהמסיבות של הסופר כל האחראיות ביקשו שאחזור לעבודה כיוון שכבר היו כיסאות בשביל לשבת ואפילו הסכימו שאחזור לעבודה בתנאים שלי- רק משמרות ערב וביום שישי לא לעבוד. עבדתי עוד ארבע שנים ואז יצאתי לפנסיה.

במהלך כל שנות נישואיי הייתי נוסעת פעמיים בשנה לטיולים בחו"ל. עם הנכדה והבת נסעתי במהלך עבודתי לטיולים כמו יוון, בולגריה.

לפני שלוש שנים מצאה אותי חברה שהייתה שכנה שלי בליאוב דרך האינטרנט. התחלנו להתכתב במחשב והיא סיפרה כי ניגשה לבית הקברות של היהודים שם, מצאה את הקבר של אבא שלי וטיפלה בקבר כל הזמן. כשנסענו לבקר שם היא לא הייתה מוכנה שאשהה בשום מקום חוץ מאצלה.

לפני שנה יצאתי לפנסיה בשנת 2011.

מאז שאני בפנסיה אני רואה עולם, נוסעת עם הבנות ועם הנכדים וטיולים, הייתי באוניה עם ענת ושלי ( הנכדה הקטנה שלי) ביוון ובורגס, עם אביטל הייתי בבודפשט. בעלי ( שיחייה) עדיין עובד בחברת חשמל- מחכה לצאת ולטייל איתי בעולם.

מילון

לבורנטית
לבורנט הוא אדם העוסק בניהול מעבדה ופיקוח על הניסויים הכימיים שמתבצעים בה. הלבורנט דואג להכין חומרים בתחילת כל ניסוי, לארגן כלים ואף לעתים קרובות לבצע את הניסוי.

ציטוטים

”שם התחיל סיפור האהבה שלנו.....“

הקשר הרב דורי