מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע של סימה רוגני לארץ ישראל

סבתא ואני ביום הקשר הרב דורי
סבתא סימה בגיל 17, ליד הבית בנתניה
התיישבות והשתקעות

שמי סימה. הוריי ברחו מורשה, פולין לרוסיה, כאשר הגרמנים כבשו את פולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939.

אני הייתי הצעירה בבנות, והיו לי שתי אחיות בוגרות ממני. אבי התחיל לעבוד כמנהל חשבונות בבית חרושת לטרקטורים, שהסבו אותו לבית חרושת לטנקים. נולדתי שלושה שבעות לפני תום המלחמה באפריל 1945. כשמלאה לי חצי שנה, הוריי חזרו לפולין.

אני נקראתי סימה על שם סבתא שלי מצד אמי. כשהגענו לורשה התברר לאמי שאבא שלה נפטר ממחלת הטיפוס בגטו ורשה. קראו לו אברהם. אמא של אמי ואחותה נספו באושוויץ. ורשה הייתה הרוסה והורי עברו לעיר לובלין.

הורי רצו לעלות מיד לישראל אבל הממשלה הפולנית לא אפשרה זאת. חיכינו מעל ארבע שנים לאישור עליה לארץ. מהתקופה הזאת אני זוכרת קטעי זיכרונות, למשל את 'מדליק הפנסים': פנסי הרחוב היו על גז, וכל ערב עבר מדליק הפנסים עם מוט ארוך להדליק את הפנס.

אני זוכרת את הדובדבנים שהיו בחצר שלנו. אני זוכרת שליד ביתי הייתה כנסיה גדולה ומאוד קינאתי בילדות הלבושות לבן עם הזרים על הראש וביקשתי מהאומנת שלי (הורי עבדו לכן הייתה לי אומנת), ואכן אחרי הפצרות רבות היא לקחה אותי לכנסיה.

במאי 1950 סוף סוף קיבלנו אישור עליה לארץ, אבל היינו חייבים להשאיר את כל הציוד שלנו בפולין. אני זוכרת שרק אישרו לנו שמלה אחת לכל ילדה, והורי הלבישו לי שתי שמלות אחת על השנייה. נסענו לאיטליה ברכבת במשך כמה ימים. באיטליה עלינו על אנייה בשם "גלילה". באנייה היו דרגשי עץ ששימשו כמיטות.

זכור לי לילה אחד שאבי מתעורר בצעקות שהאנייה טובעת אבל אז מתברר שילדה בת שלוש שישנה מעליו עשתה פיפי וזה הגיע אליו, והוא פחד שאנחנו טובעים. לאחר טלטלות רבות הגענו לנמל חיפה והתחילו לחלק אותנו לאזורים שונים בארץ. אנחנו נשלחנו לבית ליד, למחנה עולים. התגוררנו באוהלים עם מיטות ברזל והרבה עכברים. אבי ברח מהמחנה ומצא עבודה במס הכנסה, ואחרי חצי שנה עברנו לשיכון ותיקים בנתניה. גרנו בשיכון עם משפחה נוספת שהגיעה מרומניה. מכיוון שהייתי בת חמש וחצי, התחלתי ללמוד בכיתה א' מבלי להיות בגן.

אני זוכרת שהיו לי הרבה חברות מכל התפוצות: מרוקו, רומניה, ופולין. אמי גידלה בחצר תרנגולות ואני זוכרת שהיו הרבה נחשים מגעים ללול, ואמי היתה הורגת אותם. כששאלו אותה "את לא מפחדת?" היא הייתה עונה שהיא לא מפחדת מהם אלא היא מפחדת שיגעו בילדים. בתקופה זו כאשר מישהו הביא נחש צפע מת נתנו לו 25 לירות (היום זו חיה מוגנת).

בסיום כיתה ד' עברנו לגור בנתניה בשדרות ויצמן. הבית היה בית פרטי עם גינה ועצים נדירים: עץ מנגו ועץ אנונה. מכיוון שילדי השכנים לא הכירו את הפירות הללו, הם באו לגינתנו מהחצר. בנתניה הלכתי ללמוד בבית ספר "בארי" עד התיכון.

אני בגיל 17, ליד הבית בנתניה

תמונה 1

בתקופה זאת הלכתי לתנועת הנוער העובד, כי כל הכיתה הלכה לשם. בהמשך עברתי לשומר הצעיר. לשומר הצעיר הגיע באותה תקופה מדריך בשם גיורא, שהגיע מקיבוץ דן. הייתי בת 16 כשהתאהבתי במדריך. לא היה מקובל לנהל רומן עם המדריך, כך שזאת הייתה אהבה אפלטונית.  רק לאחר סיום הלימודים, לפני ההליכה לצבא, התחלנו להיות חברים.

בשומר הצעיר התחלקנו לקבוצות. אנחנו, יחד עם חברי רמתיים וראשון לציון הלכנו לקיבוץ גבולות. לפני הצבא נשלחנו לקיבוץ שריד בכדי להכיר את חיי הקיבוץ. גם גיורא את התיכון שלו עשה בקיבוץ שריד. היה מקובל אז, בגלל שהיו מעט ילדים, לנסוע ללמוד במקומות אחרים. כך, שהגעתי לשריד, גיורא הכיר את כל החברים וגם אני עשיתי היכרות אתם דרך גיורא.

בקיבוץ שריד אימצו אותנו למשפחות ואני הייתי אצל משפחת סיומקה ורחל דנציג. באחד הימים בנם גדי שהיה חייל בצבא הגיע הביתה לשישי שבת והתאהב בי. הסברתי לו שיש לי חבר ואני לא פנויה לחברות. עזבנו את שריד לאחר שלושה חודשים והתגייסנו לנח"ל. עשיתי טירונות במחנה 80. הטירונות ארכה שלושה חודשים. בזמן הטירונות גיורא הגיע הרבה לבקר והביא לי עוגות שאימו אפתה, היא הייתה ידועה כאופה מצטיינת. מכיון שאני בטירונות לא אכלתי כלום, הייתי מאוד רזה.

בטירונות צעדנו במצעד ים העצמאות בחיפה. התאמנו בלילות במחנה דוד והתמזל מזלי שגיורא ששירת בחיל הקשר, נקרא למילואים בכדי להכין את המצעד. זה היה נורא כיף, ויום אחד יצאנו לסרט בחיפה ללא אישור. כשנגמר הסרט ועלינו לאוטובוס, ראיתי שם את הסמלת שלי. רק בסוף הטירונות קיבלתי את העונש: לנקות את חדר האוכל, עם עוד כמה בנות.

לאחר הטירונות נשלחנו לקיבוץ שער הגולן. עבדתי שם עם ילדים בכיתה ד'. לאחר תקופה עברתי לקיבוץ דן והתחתנתי עם גיורא. נולדו לנו ארבעה ילדים: סמדר, דותן (אבא של עמית), איילה ואסף.

גיורא נפטר לפני שמונה שנים, לאחר שנפל בבית והיה שנתיים וחצי סעודי.

יש לנו שישה נכדים –  מסמדר: מאי, אור ודן ומדותן: רוני, גילי, ועמית.

זהו סיפורי.

 

הזוית האישית

סיפורה של סבתא סימה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "אביטל" במרום גולן בסיוע המורה המלווה חגית פירסטמן.

סבתא סימה ואני

תמונה 2

מילון

הסבו
שינו, ביצעו הסבה

ציטוטים

”העונש שקיבלתי בסוף הטירונות: לנקות את חדר האוכל “

הקשר הרב דורי