מאגר סיפורי מורשת

סיפורו של עודד יולדוס על מסעו מתורכיה לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה שעברה, חלומה של משפחה יהודית שהתגשם

שמי עודד יולדוס, נולדתי בירושלים, בשנת 1943, שורשי משפחתי מתורכיה. סבי, עובדיה, מצד אמי אסתר ז"ל, לבית משפחת כהן, סבי לא הצליח להגיע לארץ ישראל, הוא עסק בצורפות ובעסקי דלק, ופרנסתו הייתה טובה. בית המשפחה שלנו, בירושלים שימש כתחנת מעבר ליהודים שהוברחו לארץ והתקבצו מרחבי תורכיה וממדינות נוספות, בדרכם מהגולה דרך לבנון, לאזור ראש הנקרה.

הגבול הסורי נשק למסלול ההברחה ואף חפף אותו בקטעים מסוימים. סבי וסבתי רחל אירחו את היהודים המוברחים לפרק זמן עד לבואו של המבריח שהכיר את המסלול על בוריו. בזמן שהייתם בביתם, זכו היהודים לבית חם, למזון ולהגנה. במסלול ההברחה עד לחציית הגבול פעלו סייענים מקומיים שקיבלו תמורה כספית.

ההברחה חזרה על עצמה עוד ועוד, והנה הגיע הזמן להבריח את משפחתה של אמי, תשעה ילדים קטנים בגילאים "צפופים". תחילה הוברחה סבתי רחל עם מספר מילדיה, בהמשך הוברחו הילדים בהדרגה. הגיע תורה של אמי, אסתר ואליה הצטרפו שתי בנות ממשפחות אחרות. סבי ובנו הבכור, רחמים, ליוו אותן עד למעבר של הגשר הסמוך לגבול הסורי – לבנוני. משם והלאה היה אמור המלווה המקומי לחצות את הגשר ולהמשיך במסלול ההברחה עד לחציית הגבול עם ארץ ישראל שם המתינו הישראלים העוסקים בעלייה ובקליטת המוברחים.

אמי, אז בת שבע, זוכרת את אביה מנופף לה בידו, בברכתו לשלומה ובתקווה שייפגשו במהרה. היא החזירה לו תגובה כלשהי, הפנתה את ראשה והמשיכה במסע. כעבור זמן מה נתפסו אמי ושתי הבנות האחרות בידי שוטרים (תורכיים כנראה, או סורים, אינני זוכר בוודאות), המבריח נמלט ושלושת הבנות הובאו לתחנת המשטרה המקומית והשוטרים פתחו בחקירה.

בילדותי

התחילה שרשרת תלאות שהצריכה לקחת פיקוד ומנהיגות. אמי נכנסה לתפקיד זה כאילו זה מובן מאליו. ראשית תיאמה עם הבנות גרסה כאילו הן ממוצא סורי והעיירה שלהן הינה "גאזה עאן טב", וכי הן הלכו לאיבוד. השוטרים התורכים חקרו אותן וקיבלו תשובה זהה בשפה הערבית, שהיתה שגורה בפי אמי והבנות. הוזמן רופא לבדוק אותן, אינטימית, כדי לוודא שהן בתולות, מכיוון והיה לשוטרים חשד שמא הן עוסקות בזנות.

באחד הלילות אחד מהשוטרים ניסה לכפות את עצמו על אמי, אך "זכה" להפתעתו לתגובה של צעקות והתפרעות שגרמו לו, שלא לממש את זממו. לבסוף- בעקבות בירור של הנציגים שהמתינו לבנות בשטח ישראל, לאחר שהצליחו להעביר את הידיעות על מה שאירע, בדרך לא דרך ובתוספת שלמונים (שוחד) שוחררו אמי והבנות ומדריך אחר לקח על עצמו את תפקיד ההובלה והליווי שלהן, הפעם כשהן מוחבאות מתחת לבטנם של חמורים אותם כיסו באוכפים ובשמיכות. כל זה לא לפני שבזמן יציאתן סיפרה אמי את שניסה השוטר לבצע בה. מה עלה בגורלו?

כך הגיעו הבנות לקיבוץ ראש הנקרה ושהו בו עד להסעתן לירושלים, היישר למרכז קליטה בשכונת הבוכרים. אבא של אמי ואחיה הבכור: שניהם היחידים שלא הגשימם את חלומם להגיע לישראל. הם שעמדו בראש המבצע להעלאת היהודים וכמובן בני משפחתם העניפה סיימו את חיהם על אדמת תורכיה. האח נפטר מסרטן. הוא אמנם ביקר בארץ אך נדרש לחזור כדי לסייע לסבי. סבי לקה בליבו עוד בהיותו בתורכיה ולא זכה להגיע לארץ. בנוסף, כל רכושו נעלם בדרך כל שהיא והמשפחה נאלצה לחיות ללא המפרנס הראשי וללא רכושה וכספה.

אט אט גדלו הילדים ונקלטו יפה במקומות עבודה. האחים – כיד אחת הם שפרנסו את המשפחה, שהזדקפה התרחבה ונקלטה יפה בארץ ישראל.

מקום קבורתו של סבי – לא ידוע, ונסיונות לאתרו עלו בתוהו.

נשארו הזכרונות בלבד.

הזוית האישית

עודד יולדוס: השתתפתי השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי יותם ארבל והעלנו את סיפורי. קישר לסיפור שהעלתי עם נכדי יותם: מלחמת העצמאות מנקודת מבט של ילד בן.

השנה אני משתתף בפעם השנייה בתכנית בבית הספר אילנות עם התלמיד החונך עידן