מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע מעירק לארץ ישראל

נירה ברזני ודנה
נירה כנערה
התינוקת כרמלה נעלמה

נולדתי בעיראק בעיר מוסאל בשנת 1945 כבת שלישית כשלפניי נולדו 2 בנים ואחריי 3 בנות נוספות. להוריי קוראים עזרא וסביחה בוזי. נולדתי בשם אספרונס (תקווה).
 
שם המשפחה בוזי נבחר לנו לאחר שסבא רבא של אבי שהיה עם עיניים כחולות, חלה במחלת החצבת. בעקבות המחלה העיניים התנפחו לו וכתוצאה מכך לא יכל לראות דבר במשך כ – 3 חודשים. יום  אחד, החלה הראייה  לחזור לאט לאט ונצצו לו העיניים. בגלל מקרה זה קראו למשפחתנו בוזי (ניצוץ). שם המשפחה של אחד מדודי הוא אהרון והוא החליט להשאיר את שם המשפחה הקודם אהרון ולא לשנות את שם משפחתו לבוזי.
 
גדלתי בעיראק עד גיל שלוש. החיים היו טובים ומיוחדים. בעיראק, אצל סבי יוסף נהגנו  להירדם בערב וסבא יוסף העביר אותנו אחד אחד על הידיים  לבית של סבי השני, סלמן. אצל סבתי שממה במרתף היה  נחש קוברה גדול שתמיד התיישב על המדרגה האחרונה של המרתף וישב בצורת גלגל. על פי האמונה פעם, האמינו שנחש הוא מלאך שאלוהים העניש בסיפור אדם וחווה וכעת הוא ששומר על הבית.יום אחד, כשהייתי בת 3 אמי ירדה למרתף ובאותו הזמן היו לנחש אבקועים
 
 
תמונה 1
 אבקוע של פיתון בתהליך הבקיעה
 
בטעות בלי לשים לב דרכה על אחד מהאבקועים. הנחש התרגז, יצא מן המרתף ושם רעל בחלב שלהם. אמי סיפרה לסבתי את המתרחש. סבתי ירדה למרתף, לקחה לו מים ומלח וביקשה ממנו סליחה מכל עמקי נשמתה והתפללה לנחש.הנחש, שהבין את הטעות לקח אפר מהאדמה ושם בתוך החלב כדי שיבינו שהחלב מורעל ואינו ראוי לשתייה. בשנת 1950 במרץ לקחו אותי ואת משפחתי לבגדד ושם השאירו אותנו בבית כנסת בגלל שלא רצו שהערבים יגלו את חסרונם של היהודים . הלכנו לשם רק חלק מהמשפחה בכדי שלא ירגישו בחסר. לכן, משפחתי התפצלה ואני וחלק ממשפחתי הגענו ראשונים.
 
בדרך לבגדד, ירו עלינו ערבים שהיו שודדי דרכים שגילו את נסיון ההברחה לארץ ישראל. למרבה המזל, אף אחד לא נפגע, אך מזוודה אחת של בגדים נפלה מן גג האוטו בגלל היריות והעדפנו לעזוב אותה שם ולהמשיך בדרכינו בכדי שלא ניפצע. בבגדד הוציאו לנו "פספורט לעולה"- תמונה של כל הילדים יחדיו ותמונות נוספות של בני המשפחה האחרים. באו לקחת אותנו שליחים מארץ ישראל בחצות הלילה והעלו אותנו למטוס וטסנו לישראל. ירדנו בשדה התעופה בלוד וישבנו ישיבה מזרחית על הכביש. לכל אחד מאיתנו נתנו פיתה וביצה קשה.
 
התחנה הבאה, לאחר מכן, העבירו אותנו לשער העלייה במחנה דוד ליד חיפה. נשארנו שבועיים שם והחלו לפזר אותנו  בכל הערים  במדינה.  אבי וסבי ידעו לקרוא ולכתוב בעברית מכיוון שקראו תפילות וספרי תורה. אנחנו לא ידענו כלל לדבר בעברית אך למדנו מכך ששמענו אנשים מדברים ולקחו אותנו למקום בו לימדו אותי ואת אחיי עברית. שם, חילקו אותנו לפי גילאים. אותי ואת אחותי עילית, שלחו לגן. את שני אחיי יצחק ואדמונד שלחו לבית ספר.
 
הדוד שלי שהיה יותר ותיק מאתנו בארץ בא, אמר לנו לנסוע ולעבור לקיבוץ גבעת ברנר שנמצאת ליד רחובות. התושבים בקיבוץ אימצו אותנו והביא לנו ארוחות בוקר וערב. אנחנו, בתור ילדים  הלכנו אחרי הטרקטור שהוציא את תפוחי האדמה מהאדמה ובישלנו אותם במים חמים ואכלנו. זמן מה אחר כך אבא שלי החל לעבוד במפעלי רמון של קיבוץ גבעת ברנר. כך לאט לאט התקדמנו.
 
בשנת 1951 הממשלה החליטה להעביר אותנו לעקרון. המורות בבית הספר שם לא אהבו את שמותינו מכיוון שאמרו שהם שמות ערביים. אמרו לנו לבחור בשמות חדשים. לא ידעתי לאיזה שם אחליף את שמי. הייתה לי מורה שקראו לה נירה ולפני שעזבה את בית הספר אמרה לי לבחור בשם נירה. מאז, שמי הוא נירה.שניים מאחיי החליטו לא לשנות את שמם, קראו לאחד אדמונד, ולשני יצחק וקוראים להם כך עד היום. לאחותי, קראו פאוזיה לפני שינוי השם וכיום קוראים לה עילית.
 
התינוקת כרמלה נעלמה
יום אחד, כאשר הייתה תקופת חורף קשה של סופות, לא היינו בבית בזמן הסופה ואימי באה מתוך דאגה לחפש אותנו. בינתיים אנחנו יצאנו לכיוון השער של המעברה לחכות לדודי שאמרו לנו שיבוא. לאחר מכן, כשאימי ראתה זאת היא חזרה הביתה והניקה את אחותי כרמלה שהייתה בת שנה לערך. כרמלה לא הפסיקה לבכות לרגע. אימי החליטה לקחת את כרמלה אחותי לרופא, והוא אמר לה לקחת אותה לבית החולים. מכיוון שלא היו אמצעים זמינים להגיע לבית החולים הרחוק, לא ביקרנו כמעט את כרמלה.לאחר חודש שכרמלה הייתה בבית החולים ולא הצלחנו לבוא לבקרה נשמעה דפיקה בדלת שמעברה חיכה אדם זר.
 
הוא אמר לאימי שכרמלה מתה ונתן לה דף לחתום עליו. לא הבנו למה למה לא נותנים לנו לראות אותה וכל ההתרחשות נראתה לנו חשודה והבנו שזה כנראה לא מה שקרה. המילים הקשות האלו שאחותי מתה עדיין מהדהדות בראשי.
 
כשגדלתי, רציתי לחפש את כרמלה ולראות מה עלה בגורלה והאם האיש שסיפר לנו שמתה דיבר אמת, אך אימי אמרה לי שאין צורך בדבר ויכול להיות שקיבלו אותה משפחה מסכנה שאין להם ילדים והם שמחים איתה והיא אינה יודעת על משפחתה האמיתית.
 
המעבר לחיפה
בשנת 1953 אבי החליט שנעבור לגור בחיפה, עזבנו הכל ועברנו. בחיפה, הלכנו לבית הספר "לוחמי הגטאות" ואבא שלי פתח חנות של תבלינים ודברים יבשים. בשנת 1958 סיימתי את בית הספר. בשנת 1960 קנינו שטח אדמה ובנינו בית גדול פרטי.
 
התחתנתי בשנת 1963 עם אהרון ברזני מאשקלון ונולדו לי 5 ילדים.הגדול, מוטי אחריו יפה לאחר מכן נאווה, אחריה אודי והאחרון שי. בשנת 1999 יצאתי לפנסיה מוקדמת וכיום אני מטפלת בנכדים ועושה תיקוני בגדים ועבודות תפירה פרטיות.  
 
העשרה
אבקוע: "שם כולל בביולוגיה לצאצאים של בעלי חיים, בעיקר זוחלים . בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים ובעלי חיים נוספים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי".
תשע"ו

מילון

אבקוע
שם כולל בביולוגיה לצאצאים של בעלי חיים, בעיקר זוחלים . בעיקר זוחלים אך גם פרוקי רגליים ובעלי חיים נוספים, הבוקעים מביצה כשהם דומים בצורתם לפרט הבוגר ומסוגלים לתפקד באופן עצמאי.

ציטוטים

”אבא שלי החל לעבוד במפעלי רמון של קיבוץ גבעת ברנר. כך לאט לאט התקדמנו.“

הקשר הרב דורי