מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים

שמי אלי עקיבא. נולדתי בשנת 1945 וגרתי עד גיל 16.5 בעיר חלב שבסוריה. נולדתי להוריי זילפה ודוד, זכרונם לברכה. בית ההורים שלי היה גדול: בית בעל שתי קומות עם שישה חדרים גדולים (כל חדר 10 מטר), ארבעה חדרים למטה בקומה הראשונה ושני חדרים בקומה העליונה. בתוך הבית היה מטבח גדול שבו בישלו במהלך השבוע ובעיקר לקראת השבת. בבית חיינו יחד 12 אנשים. כמו כן, היו לנו שתי חנויות שהיינו משכירים לאנשים אחרים. גרנו בשכונה יהודית, היה בית כנסת גדול בערך 50 מטר מהבית. בחצר בית הכנסת התרחשו כל אירועי הקהילה היהודית – בריתות, חתונות, בר- מצוות, מקווה ועוד. ליד הבית שלנו הייתה מכולת. בסוריה הייתה קהילה יהודית גדולה אך רובם ברחו בשל הפיגועים האנטישמיים שהתחוללו שם.

אימא שלי, זילפה, נפטרה בשנת 1955, כשהייתי בן 10. אמי ואבי הביאו לעולם חמישה ילדים: אברהם ז"ל, שמחה ז"ל, פרץ, יעקב ואני- אלי בן הזקונים. לאחר שאמי נפטרה, אבי התחתן בשנית עם אמי החורגת מזל, להם נולדו שבעה ילדים שהם אחיי החורגים – דוד, ידיד, איילה, מאיר, מני, אושרת ויפה. אבי דוד נפטר בשנת 1980 בסוריה. אמי החורגת שהייתה עבורי אימא לכל דבר, עלתה לארץ ישראל בשנת 1982.

לאבי דוד הייתה חנות בדים. אמי זילפה ואמי החורגת מזל היו עקרות בית. בסוריה באותה התקופה, מרבית הנשים היו עקרות בית וטיפלו בילדים ואילו הגברים והבנים הבכורים היו מפרנסים את הבית. בשבתות נהגנו לאכול בשר, אורז, שעועית, במיה – אוכל עממי. כשהייתה הכרזת המדינה הייתי בן 3 בסוריה עם משפחתי. אמנם הייתי מאוד צעיר אך שמעתי מאחיי הבוגרים ומהוריי שזה היה כמו יום חג.

אני דומה במראה לאבא שלי- בהיר עם עיניים כחולות. אמי הייתה עם עיניים חומות ושיער כהה. לצערי אין לי תמונות של ההורים שלי.

זיכרונות ילדות ובית הספר

כל החברים שלי גרו באותה שכונה שלי, החברים הטובים שלי היו אלו שברחו איתי מסוריה לישראל (שלושתם חיים היום ומתגוררים בירושלים). כילד למדתי את השפה הערבית בבית הספר, לצערי באותה תקופה היה איסור ללמד וללמוד את השפה העברית בבתי-הספר בשל האנטישמיות. היחס למורים היה טוב ומכבד. לא היו טיולים או פעילויות גיבוש וגם לא הייתה תלבושת אחידה, אך למרות הכל המשמעת הייתה גבוהה מאוד. כל יום אמי זילפה הייתה מכינה לנו סנדוויץ לבית-הספר ואחרי שהיינו חוזרים מבית הספר, היינו מגיעים הביתה אוכלים צהריים ואחר כך איזה ממתק טעים.

לא היו תנועות נוער אצלנו בתקופתי, והתחביב הכי גדול שלי היה לשחק כדורגל, בנוסף אהבתי לעזור לאבי בחנות הבדים שלו. למרות האנטישמיות שהייתה באותה התקופה, חלק מהערבים היו בקשרי ידידות איתנו, הם היו צריכים לעבור בשכונה שלנו בדרך לבית-הספר ולעיתים שיחקנו יחדיו כדורגל בשעות אחה"צ.

העלייה לארץ ישראל וההתאקלמות בה 

עליתי לארץ בשנת 1962, בגיל 16.5. ברחתי מסוריה עקב אנטישמיות יחד עם חברים דרך גבול טורקיה, ומטורקיה הגעתי לארץ ישראל. הלכנו מחלב שעה וחצי ברגל לגבול עם טורקיה. מטורקיה בחור מהסוכנות היהודית העביר אותנו לאיסטנבול. שם הסוכנות היהודית קיבלה אותנו ולאחר מכן טסנו לארץ במטוס שמיועד ליהודים המעוניינים להגיע לארץ ישראל. כל המסע הזה ארך שלושה שבועות: מהיציאה שלנו אל חלב, המתנה בטורקיה לדרכון שלנו ולכל היהודים שעלו איתנו לטיסה לישראל. לאחר שלושה שבועות אני ושלושת חבריי שברחו איתי הגענו לארץ, נחתנו בנתב"ג, שם פגשנו מישהו מהסוכנות היהודית שפיזר כל יהודי למשפחה שלו. אני הגעתי לכפר- סבא, שם אחותי שמחה ז"ל גרה עם שמונת ילדיה (הם עלו לארץ כמה שנים לפני כן). שאר משפחתי עלתה כמה שנים אחריי לארץ ישראל חוץ מאבי שנשאר בחלב.

מרגע שהגעתי לארץ הרגשתי תחושת שייכות למדינת ישראל. לא הרגשתי שונה מבחינת הדת והיהדות. אך הקליטה לא הייתה פשוטה והתמודדתי עם קשיים אחרים. לדוגמא השפה: בסוריה לא היו שיעורי עברית בגלל האנטישמיות, אז כאשר עליתי לארץ לא ידעתי עברית. לכן למדתי את השפה באולפן. שם למדנו את השפה בצורה הבסיסית, ועם הזמן, הצלחתי ללמוד את השפה טוב יותר בעזרת שיחות עם אנשים (בעיקר בצבא).

כמו כן, כעולה חדש הרגשתי מאוד בודד. עליתי עם חבריי ארצה אך הפרידו אותנו, גרתי אצל אחותי שמחה ז"ל אך היא הייתה אלמנה עם שמונה ילדים קטנים. התגוררנו בבית קטן ועבדתי כדי לעזור כלכלית בפרנסה וקיום הבית. באותה התקופה בנוסף לקשיי השפה, הרגשתי מאוד לבד בלי הורים, משפחה גדולה שהייתי רגיל אליה וביטחון כלכלי. לאחר תקופה קצרה בה עבדתי, התגייסתי לצבא הגנה לישראל – מסגרת חדשה ומאוד מורכבת שהייתי צריך להתרגל אליה, אך בזכות הצבא הכרתי הרבה אנשים ולמדתי את השפה העברית הרבה יותר טוב.

אני חושב שכל סיפור העלייה שלי היה קשה ומרגש בו זמנית. תמיד הרגשתי תחושת שייכות למדינה ולמקום. הקושי כפי שציינתי, היה בעיקר השפה ולהסתגל למציאות אחרת מבלי להיות עם המשפחה האהובה שלי, אך שמחתי להתגייס לצבא ולתרום את חלקי למדינה. בזכות העלייה שלי לארץ הכרתי את סבתא ז"ל ויכולתי להקים את המשפחה שתמיד חלמתי שתהיה לי. אחד מהרגעים הקשים ביותר שהיו לי בעת שהותי במדינת ישראל היה כשהודיעו לי ולאחיי שאבינו נפטר בסוריה, זה היה רגע מאוד מצער שלא אשכח בחיים.

זיכרונות מגיל העשרים

בגיל 20 כבר הייתי בארץ כשלוש שנים. באותה תקופה לרוב שמעתי מוזיקה ערבית בשל החיבור לשפה הערבית והרגלים מהבית בסוריה ולעיתים שמעתי גם מוזיקה ערבית בעיקר ברדיו. הזמר האהוב עליי היה פריד אל אטרש, זמר שאני ומשפחתי גדלנו עליו. לצערי אני לא זוכר יצירה ספציפית שלו שאהבתי במיוחד. ריקודים בסוריה היו נפוצים בעיקר באירועים של חתונות ובר מצוות עם כל המשפחה והחברים. הריקוד הנפוץ ביותר היה ריקוד שנקרא "דבקה" – ריקוד עממי עם מוזיקה ערבית. בארץ רקדנו גם כמובן באירועים אך גם היו מועדני ריקוד, בעיקר ריקודים סלונים, אני וסבתא ז"ל נהגנו ללכת ביחד. לא היו יותר מדי מופעי בידור, לעיתים היו הצגות על חיי משפחה. מבחינת בילויים היינו יוצאים עם חברים לבתי-קפה, נפגשים באחד הבתים ומשחקים משחקי קופסה. לא היו רכבים כמעט, היינו מתניידים באופניים או ברגל (לשמחתי, מרבית משפחתי וחבריי הקרובים גרו בכפר סבא). סבתא שלי, תמר ז"ל, וסבא שלי אלי מאוד אהבו אחד את השנייה ומאוד הסתדרו בנישואים. באותה התקופה התקשורת לא הייתה במיטבה, בסוריה לא היו גופי תקשורת בכלל, אך בארץ היו תוכניות רדיו ששידרו חדשות ומוזיקה.

הקמת משפחה ועד היום

בעבר קשרים ומערכות יחסים נרקמו בעיקר על ידי שידוכים. בסוריה היה הרגל לחתן גם בני דודים אחד של השני. בארץ היה ניתן להכיר גם על ידי בילויים בבתי-קפה, מועדוני ריקוד או אירועים. הקשר של הילדים עם ההורים התבסס על כבוד, הילדים כיבדו את ההורים בצורה טוטאלית. ההורים היו מעורבים מאוד בחיי הילדים, דאגו להם אך בעבר הילדים היו קצת יותר עצמאיים מהילדים של היום.

את סבתא תמר ז"ל הכרתי דרך בת דודה שלי. היא וסבתא ז"ל היו יחד בפנימייה. בחגים ושבתות סבתא הייתה מגיעה לבת דודה שלי משום שלא הייתה לה משפחה בארץ, וכך הכרנו והתאהבנו. יצאנו במשך שנה ובשנת 1966 התחתנו בארץ ישראל ברבנות שבכפר סבא. כמשפחה היינו נוהגים לעשות קידוש בימי שישי, ארוחת חג מאוד מושקעות וטעימות. נהגנו לטייל ברחבי ארץ ישראל בעיקר בחגים. חיי הנישואים שלנו היו מאושרים וטובים עם אהבה רבה.

ביום נישואיי עם תמר ז"ל

לסבתא ולי נולדו שלושה ילדים: דודו, אימא שלך אתי ומישל. דודו נשוי לאילנית ולהם שלושה ילדים: בן, ליהי ועמית. אימא אתי נשואה לאבא יוסי ולהם ארבע בנות: נוי, בר, יובל  ורותם. למישל ולו בן בשם ליאם. כל המשפחה גרה בכפר סבא, גם אני וגם סבתא ז"ל מהרגע שעלינו לארץ ישראל הגענו לכפר סבא. עד לפני חצי שנה עבדתי כשומר במקומות ציבוריים כגון בתי ספר וקניונים. כיום אני לא עובד ונהנה מהמשפחה המקסימה שהקמנו.

הזוית האישית

אלי: התרגשתי מאד לשתף את רותם נכדתי בסיפור של חיי ואני שמח על ההזדמנות הנהדרת הזאת.

רותם: נהניתי מאד לקיים את הראיון הזה עם סבא אלי. הרגשתי שבאמצעות הראיון הזה אני מכירה אותו טוב יותר וכך אוכל להעביר את הסיפור שלו לדורות הבאים. אני חושבת שצריך להיות מאוד אמיץ וחדור מטרה כדי לברוח מהארץ שלך בגיל כל כך צעיר ולהתמודד עם מצבים שאני ועוד רבים כמוני לא נתמודד גם בגילאים בוגרים יותר. במהלך הראיון סבא שלי היה מאוד נרגש לענות לי על השאלות ולשתף אותי בסיפור חייו. לא תיארתי לעצמי כמה סבא שלי עבר בגיל כל כך צעיר ומה היא ההרגשה להיות עולה חדש ולהכיר מציאות שונה לחלוטין ממה שהכיר בסוריה. אני מאוד גאה בסבא שלי על הדרך שעבר למרות כל הקשיים שחווה בדרך.