מאגר סיפורי מורשת

סבתא לאה נולדה בליגניצה שבדרום מערב פולין. סבתא נקראת על שם סבתה, שנספתה בשואה. שם נעוריה של סבתא היה לאה מינץ. מקור השם מינץ, כנראה, מן העיר מיינץ שבגרמניה. שמה הנוכחי הוא לאה נבו – אותיות נבחרות מהשם טאובנבלט – 'עלה יונה' בגרמנית או ביידיש.

סבתא נולדה אחרי המלחמה זמן קצר לאחר חזרתם של הוריה מרוסיה. מצבם הכלכלי היה קשה. באותה תקופה, לידה הייתה כרוכה בתשלום ולהוריה לא היה כסף לשלם עבור האשפוז. הכסף המועט שהיה ברשותם הספיק רק לאחד מן השניים: תשלום לבית החולים או לקניית עגלה עבורה. הגורל נפל על העגלה, וכך סבתא הוצאה בהיחבא וזכתה בעגלה (יש לי סבתא גנובה).

כשש שנים לפני שסבתא נולדה, אחיה הבכור שלא זכתה להכיר, נפטר בשל מחלה ברוסיה. הוא חלה בשנית, אך מסיבות גזעניות לא קיבל את הטיפול הנדרש. הוא נפטר כאשר היה בן ארבע וחצי. בתחילת המלחמה, הוריה של סבתא הצליחו לברוח מפולין לרוסיה ובכך ניצלו (שאר המשפחה שנותרה בפולין נספתה). את שתי השנים הראשונות לחייה העבירה בליגניצה שבפולין.

העלייה לארץ

כשהייתה בערך בת שנתיים, הוריה, סבתא וקבוצה של אנשים שכנראה הכירו, יצאו למסע לא חוקי, לכיוון איטליה על מנת להפליג משם לארץ ישראל. סבתא הייתה תינוקת, ומדי פעם פרצה בבכי, מה שסיכן את הקבוצה כולה. חברי הקבוצה פחדו שייתפסו בגללה ולכן הקבוצה התפצלה.

סבתא והוריה הגיעו לחיפה, משם הועברו למעברה. למזלם, הם שהו שם כשבוע בלבד. הדוד של סבתא, חיים, הוציא אותם מהמעברה ולקח אותם אל ביתו בתל אביב. החיים של שבעה אנשים בדירת שני חדרים לא היו פשוטים. סבתא לדוגמה, ישנה באמבטיה מרופדת בשמיכה. בזמן ששהו בביתו של דוד חיים, אביה של סבתא מצא עבודה כנגר, מה שאפשר להם לעבור למגורים משלהם בשכונת שפירא.

סבתא בילדותה

שכונת שפירא

בשכונת שפירא משפחתה של סבתא גרה כארבע שנים. הם גרו בחדר אחד, כאשר, המקלחת והשירותים המשותפים למשפחה נוספת היו בחצר. הם התקלחו בחדר באמבטיה שהוכנסה פנימה. את המים חיממו על פתיליה והביאו פנימה. "מטבח" לא היה – הייתה פינת בישול שאבא שלה בנה במרפסת. למרות תנאי המגורים הקשים, היה מקום להלין קרובים ומכרים שבאו לארץ ולא היה להם היכן להיות. שמיכה על הרצפה וזהו – יש מקום לישון. היה לא קל. ההורים שלה לא ידעו עברית וכך בעצם סבתא הפכה להיות המורה שלהם לעברית.

אח של סבתא, נתן, נולד בשכונת שפירא כשנה אחרי העלייה ארצה. ירד גשם כבד, הרחוב הוצף במים רבים ולכן לא היה ניתן לקחת את סבתא לבית היולדות, לפגוש את אחיה הקטן. עכשיו סבתא אחות בכורה וחושבת שהיא צריכה להוות דוגמה לאחיה. בדרך כלל היחסים ביניהם היו על מי מנוחות, פרט למקרים בודדים של מריבות אחים. סבתא מאד אהבה ללכת לגן והיא זוכרת את הגננת מלכה עד היום.

גבעתיים

בשנת 1952 עברה המשפחה לגור בגבעתיים. היה זה שינוי משמעותי באיכות החיים של המשפחה. היו להם שני חדרים… הבדל גדול מהדירה הקודמת.

סבתא למדה בבית ספר "בורוכוב" בגבעתיים עד כיתה ח'. בכל בוקר עמדו התלמידים בצורה מסודרת בחצר והמורה להתעמלות הכריז ברמקול על תרגילי התעמלות שונים. היו טקסים מיוחדים ב-יא באדר ליד פסל האריה השואג, זהה לזה שבתל חי. בשבועות היה טקס העלאת ביכורים, ופורים היה קרנבל תחפושות כאשר כל המורים התחפשו.

סבתא בשבועות

היו הפסקות פעילות בעיקר בהתעמלות.

המשך הלימודים היה בתיכון על שם קלעי. שינוי גדול מאד. ללא טקסים או פעילות מעבר ללימודים. באותו זמן, כדי להתקבל לתיכון, היה צריך לעבור מבחן הנושא את השם "סקר", זה היה מבחן שהתקיים באמצע כיתה ח', מי שלא הצליח למד בבית ספר מקצועי. סבתא חששה מהמבחן, ולכן הייתה מאושרת שעברה אותו בהצלחה.

שירות צבאי

סבתא הייתה בצבא מורה חיילת במבצע "ביעור הבערות", זאת לאחר שסיימה את הסמינר בגבעת השלושה. בחלקו הראשון של השירות היא שירתה באשקלון כמורה חיילת ובהמשך הפכה להיות "מש"קית" מורות חיילות בדרום.

סבתא מספרת על השירות הצבאי (מתוך עבודת הקשר הבין דורי של אחי אופק נבו):

"גוייסתי לצה"ל לאחר סיום לימודיי בסמינר. ידעתי שלאחר שירותי הצבאי אהיה מורה בבית הספר ולכן רציתי להתנסות בהוראה אבל בתחום אחר. "ביעור הבערות" היה שם הפרויקט אליו צורפתי לאחר קורס הכשרה ברמת רחל. הוכשרנו ללמד מבוגרים אשר לא ידעו קרוא וכתוב בשפה כלשהי. הייתי מופתעת ומלאת גאווה על ההשקעה של מדינת ישראל בתכנית לימודים מיוחדת, וכן בספרי הלימוד המותאמים לאוכלוסייה זו. התגייסתי  בשנת 1966 והשתחררתי בשנת 1968.

כמורה חיילת הוצבתי לשירות באשקלון. הייתה לנו דירה בשכונה בה לימדנו. היה עלינו לגייס תלמידים בכוחות עצמנו, כלומר, לשכנע את האנשים ללמוד בביתם או בבית הספר השכונתי. מלאכת איסוף התלמידים הייתה לא פשוטה. לא היה שיתוף פעולה. חלק ניכר מהגברים למרות שהתפללו, הם ידעו את התפילות בעל פה. אותם גברים לא הודו בכך שאינם יודעים קרוא וכתוב, וגם לא הסכימו שנשותיהן תלמדנה. הם לא רצו שהנשים תתקדמנה ועיניהן יאורו. לעומת זאת הנשים גילו עניין רב בנושא, מכיוון שהן רצו להיות מעורבות בלימודי ילדיהן בבית הספר.

מעבר להקניית הקריאה והכתיבה היינו גם מדריכות צעירות להיגיינה ובאורחות החיים בעיר ובמדינה.

באמצע השירות הצבאי הפכתי להיות משק"ית של מורות חיילות. הייתי אחראית על מורות חיילות בבתי ספר וגם ב"ביעור הבערות" באזור קריית מלאכי, המושבים הסמוכים לה כמו גם בשדרות. למדתי כי במושבים תלמידים נעדרו מבית הספר בתקופות חקלאיות שונות. הם יצאו לעבוד בשדות ובמטעים. מורות היו חסרות אונים מול הורי התלמידים אשר היו זקוקים לידיים עובדות, אך היו חסרי אמצעים לשכור פועלים. כיום מושבים אלו נראים אמידים ולא נראה לי שבעיה זו קיימת.

מאוד אהבתי את השירות הצבאי שלי. הייתי גאה ללבוש מדים. הייתי גאה עד כדי כך שגם לאירועים משפחתיים כמו חתונות התעקשתי ללבוש מדים. אני מרגישה גאווה גדולה מאוד על כך שמדינת ישראל מצאה לנכון להשקיע משאבים כה רבים במבצע".

לימודים ועבודה

סבתא למדה בסמינר "גבעת השלושה" והתמחתה בהוראת אנגלית. סבתא בחרה בהתמחות זו, מכיוון שרצתה ללמד יסודות של מקצוע. היא אהבה אנגלית וידעה שזוהי שפה הכרחית לפתיחת שער לעולם. בזמנו לימודי האנגלית החלו בכיתה ו'. היה לה חשוב לדעת אנגלית כי הייתה לה משפחה בארצות הברית. הסמינר היה במתחם של קיבוץ "גבעת השלושה" לפני שעבר למקומו העכשווי. היה כיף ללמוד במתחם של הקיבוץ, דשאים, עצים, פשוט טבע.

התחלת העבודה הייתה באשדוד בית ספר "גאולים". יום יום נסעה לבית הספר בשני אוטובוסים. בימים שהיו ישיבות מורים או אסיפות הורים היא התארחה אצל אחת המורות. המנהל היה איש בעל שיעור קומה שדרש הרבה מהמורים אבל גם מעצמו. בית ספר "פרדס" היה מקום עבודתה השני בו עבדה כעשר שנים. היו אלה שנים מאד מהנות ופוריות. בשנתיים האחרונות הייתה סגנית המנהל וטיפלה בבעיות משמעת וטקסים בית ספריים. מנהל בית הספר היה מר שמואל רוזנוולד ז"ל. בית הספר לגביו היה קודש הקודשים. כך סיפר במסיבה שנערכה ביציאתו לגמלאות. הוא השכים לקום והגיע ראשון לבית הספר, פתח את הדלת והרגיש שנכנס לקודש הקודשים.

בית הספר הבא היה בהרצליה שעבדה בו שנתיים ועזבה לאחר לידתו של עמי. מספר שנים לאחר מכן עבדה סבתא בבית הספר לתיירות בתל אביב עד פרישתה מהעבודה.

הקמת המשפחה

סבא וסבתא נפגשו בביתה של שכנה של סבא, שהייתה גם חברה של סבתא. הם נישאו בחודש דצמבר בשנת 1970 בנר ראשון של חנוכה. סבא וסבתא היו בני 24 כשהתחתנו. לא היו מסיבות רווקים ורווקות, עדיין לא היה מקובל לחגוג את הפרידה מחיי הרווקות. מסיבת הנישואין הייתה באולם בתל אביב. היו אורחים שבאו מארצות הברית וגם מבלגיה.

נישואי סבא וסבתא

הייתה חתונה מאוד שמחה. היו הרבה אורחים, תזמורת וריקודים.

לאחר שנה הולידה סבתא את בנה הבחור צחי (אבא שלי), לאחר שלוש וחצי שנים נולד מוטי (דודי). שש שנים מאוחר יותר נולד עמי. עד לידתו של עמי, סבתא שילבה עבודה בבית הספר וטיפוח משפחה. בהמשך סבתא עבדה בבית הספר לתיירות בתל אביב עד לפרישתה לגמלאות. המשפחה טיילה בארץ ובילתה עם המשפחה המורחבת ועם חברים. המשפחה התרחבה, הבנים נישאו ונולדו הנכדים המקסימים (אין הנחתום מעיד על עיסתו). שתי נכדות ושישה נכדים. אחת לשבועיים נפגשים לארוחת שישי כמו גם בחגים וימי הולדת. לעיתים נוסעים לחופשה של כל המשפחה.

את הנכדים סבתא משתדלת לפגוש אחת לשבוע בדרך כלל ביום קבוע. סבתא אוהבת לקחת את הנכדים לקונצרט, אך לא עם כולם זה מצליח. סבתא מרבה לפנק אותנו באוכל מפנק שהיא מכינה בעצמה, בעיקר "קסטה". מאוד חשוב לסבתא לשמור על הקשר בין קרובי המשפחה ובני הדודים וכולנו בציפייה שכך זה ימשיך.

בנימה אישית, אני מאוד אוהבת לבלות בחברת סבתא ובחברת שאר בני המשפחה.

אילן היוחסין של המשפחה

הזוית האישית

אורי: היה לי מאוד כיף לבלות עם סבתא בתכנית הקשר הרב דורי. זכיתי לגלות הרבה דברים חדשים.