מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתאריך 9-12-1944 בבואנוס איירס עיר הנמצאת ביבשת דרום אמריקה, אני בת 72. עליתי לארץ בתאריך 26-3-2002 לאחר מות הוריי. רעיון  העלייה תמיד היה לי בראש, אך תמיד אמרתי לעצמי שרק כאשר הוריי ימותו אני אעלה לארץ. "בזמן שההורים שלי לא יהיו בחיים אני רוצה לחיות בישראל" כך אמרה קלרה.

חשבתי לראשונה על הרעיון לעלות לארץ 40 שנה קודם לעליה אך סיכמתי עם עצמי כי רק כשאשאר לבד בעולם  אני אעלה לארץ ישראל. אני בת יחידה להוריי. אין לי אחים ואין לי משפחה. רוב משפחתי המורחבת נספתה בשואה, למזלי אבי ואמא שלי ברחו לארגנטינה ברגע שהתחילו כל הזוועות.

סיפור העליה שלי היה פשוט אך מרגש מאוד. עליתי בטיסה ישירה משדה התעופה של ארגנטינה  לספרד ומספרד לישראל. טיסה זו ארוכה מאוד, כ-25 שעות. בעת ההמתנה לטיסה, כאישה שמאוד  אוהבת הרפתקאות, נפרדתי לשלום מארץ ילדותי ומאז לא חזרתי לשם.

בגלל שאני אוהבת דברים חדשים אז אני מצליחה לחיות בישראל, למרות שהיה לי קשה מאוד כי הייתי לבד לא היה לי אף אחד, לא היה לי כסף ולא משפחה או חברים אני לבד. "אני חושבת שהיה לי קשה כי הייתי לבד בעלייה בלי כסף ובלי אנשים שאני אוהבת".

בטיסה, בזמן העלייה, אפשרו לי לעלות למטוס עם 28 ק"ג, אך היה לי ציוד ששקל הרבה יותר. הגעתי לארץ עם 60 ק"ג ועל  כל ק"ג נוסף, על המשקל המיותר חייבו אותי לשלם. עליתי לארץ ללא כסף ולכן לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם כסף על משקל מיותר זה, ולכן ויתרתי על חלק מהדברים ונשארתי ב 28 ק"ג המותרים.

רוחי לא נשברה עליתי לארץ למרות זאת. כל כך רציתי לעלות שלא היה אכפת לי לעלות עם מעט מאוד. כאשר הגעתי לשדה תעופה חיכו לי שם אנשים שלא הכרתי, כמו הורים חורגים ואז התחלתי לחיות את החיים החדשים שלי. למדתי את השפה העברית, את התרבות, היסטוריה של ארץ ישראל ואהבתי בעיקר לבקר במוזיאונים. עבדתי כמטפלת והכרתי שם אנשים חדשים. חיים בצל השואה – "חייתי בזמן השואה אך לא הייתי בשואה", משפחתו של אבי חיה בשואה בפולין,  אמא של אבא מתה בידי גרמני וכל משפחתו "הספריך" כך נקרא מקום מותם של כל בני משפחתו של אבי. הוריי לא דברו הרבה על השואה הם הצליחו לצאת מאירופה בזמן, אך משפחתי המורחבת לא הצליחה לצאת ולכן רובה נספתה. הוריי נפטרו שניהם בהפרש של ארבעה חודשים, אבא נפטר בגיל 90 ואמא בגיל 95. אני גרה בארץ ישראל 15 שנים, ממש בתקופה זו אני סוגרת את השנה ה-15, אני חייבת לציין כי אני חיה את השנה האחרונה בצורה הטובה ביותר מאז עליתי לארץ ישראל, אך השנים הקודמות היו לי קשות מאוד אבל לא התייאשתי כי ידעתי  "שכל ההתחלות הן קשות ובסוף הסתדרתי".

בהתחלה חייתי חודש במרכז קליטה בארץ ואני מרגישה כאילו חייתי במשך 5 שנים בארץ. ישראל זה המקום שלי למרות כל הקשיים של העלייה. החיים בישראל בשבילי במשך 15 שנים היו עם זמנים טובים וזמנים רעים. לא תמיד היה טוב, לפעמים גם קשה מאוד. הקשיים היו רבים ובמספר תחומים, מהבחינה הכלכלית עליתי עם מעט כסף, מבחינה רפואית, מבחינת דיור עברתי מספר דירות, מבחינת השפה, אבל ידעתי שלאט לאט הכל יסתדר. אני יכולה לומר עכשיו שאני בסדר עם השפה, האנשים, התרבות ועוד. נכון שיש קשיים אבל אני מסתדרת. אני אישה אופטימית ויודעת שיהיה בסדר. אני אוהבת לצייר, לקרוא ולצלם. כיום אני גרה באשקלון ומאחלת לעצמי בריאות וחיים ארוכים וכך גם אני מאחלת למדינת ישראל, חיים ארוכים שיגיע השלום. אני חושבת שהסוד לחיים ארוכים הוא לצחוק המון, לא לדאוג, לחיות את ההווה ולא את העבר  שלפעמים הוא קשה מידיי ולכן צריך לראות את העתיד.

הזוית האישית

קלרה חברה בכיתת הוותיקים בביה"ס דרכא באשקלון, ושמחה להגיע ללמידה בביה"ס עם חבריה לכיתה ועם התלמידים המלווים את הכיתה. נועם ונועה שליוו את קלרה,יצרו עמה קשרים מעבר למפגש בביה"ס והגיעו לבקרה גם בביתה, כדי להקל על בדידותה.