מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המסע לארץ שלי

סבתא חנה והנכדה שני
חנה בילדותה ברומניה
סיפור חיים

ההורים שלי 

הוריי, בטי וינקו (יעקב), נולדו ברומניה בעיר בוטושן.

אבי התייתם משני הוריו בגיל צעיר מאוד. הוא ואחותו טובה נשארו לבד ללא משפחה. בקהילה היהודית בעיירה התנדבו שתי משפחות יהודיות לגדל את שני היתומים. את אבי אימצה משפחתו של סנדלר אשר גידל אותו ולימד אותו את מקצוע הסנדלרות. עם חלוף השנים הוא הפך משולייה למומחה ליצירת נעליים אורטופדיות מותאמות לבעיות רגלי לקוחותיו.

אימי גדלה בעיירה שכנה, בוצ'צ'יה, במשפחה מסורתית בת שמונה נפשות. אביה היה בונה חביות ענק עבור יקבי יין ואימה הייתה עקרת בית.

הוריי נישאו בשידוך כפי שהיה מקובל אז וחיו בעיר בוטושן.

תמונה 1
                
תמונה 2

 

נולדו להם שני ילדים שאול ואני.

תמונה 3
         
תמונה 4

חיי המשפחה ברומניה

חיי המשפחות היהודיות בעיירות הקטנות ברומניה הצטיינו בדאגה הדדית בתוך הקהילה היהודית. גם חיי החברה התנהלו בין היהודים לבין עצמם בעיקר בשבתות ובחגים.

הקהילה היהודית הייתה קטנה אבל מלוכדת. רובם התפרנסו בקושי ועזרה הדדית הייתה כורח המציאות. בנוסף לקשיים הכלכליים, התגברו תקריות של גילויי עוינות כלפי יהודים שהלכו והחמירו והקהילה היהודית הסתגרה בתוך עצמה. היהודים פחדו להסתובב ברחובות בגלל כנופיות אנטישמיות שארבו להם.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה המצב התדרדר במהירות. יהודים נשלחו למחנות עבודת כפייה ומאוחר יותר לגטאות ולמחנות השמדה. אבי נשלח למחנה עבודת כפייה, אך שרד ובתום המלחמה חזר שבר כלי. אמי הצליחה להסתתר במהלך המלחמה. כשלקחו את אבי אמי כבר הייתה בהריון וילדה את אחי שאול במסתור. אבי ראה אותו רק כששוחרר מהמחנה בסוף המלחמה.

אני נולדתי אחרי המלחמה ב- 1946.

לאט לאט, הוריי התאוששו מתלאות המלחמה ובעזרת הקהילה היהודית חזרה המשפחה לחיים נורמליים, אך התמודדו עם זכרונות קשים ומצב כלכלי קשה. אמנם לא חווינו רעב, אבל כל דבר מעבר להכרחי היה בגדר מותרות.

המשפחה שלנו הייתה קטנה. באותה עיר חיו איתנו אחות אמי ומשפחתה. סבתא וסבא רבא ושני אחים נוספים של אמי ומשפחותים גרו בבוקרסט שהייתה רחוקה מאוד לכן התראינו מעט מאוד ולעיתים רחוקות. קלרה אחותה של אמי עם בעלה ושני ילדיה הקטנים היו קרובינו היחידים באזור, איתם בילינו שבתות חגים ובכל הזדמנות. אהבתי לשהות בביתם ולשחק עם בני דודי הקטנים.

דודתי שהייתה תופרת מקצועית תפרה לי מדי פעם שמלות בהן התגאיתי מאוד, ואבי שהיה סנדלר מומחה ייצר נעליים זעירות עבור בני דודי הקטנים. הייתה עזרה הדדית והמון אהבה בין שתי המשפחות.

השפעת האנטישמיות על היהודים

רומניה של אחרי המלחמה הייתה מדינה קומוניסטית, שבה ההנהגה קובעת כל דבר לגבי כלל האזרחים ובפועל מנהלת את חייו של כל אחד, ילדים ומבוגרים לפי הסגנון שקבעה המפלגה הקומוניסטית. הממשלה הקומוניסטית התנגדה לקיומן של דתות. בתי כנסת וכנסיות נסגרו והיה אסור לקיים מסורת דתית בכל צורה שהיא. נסגרו גם בתי הספר היהודיים וכל פעילות בעלת אופי דתי.

היהודים שרצו לשמור על המסורת היהודית נאלצו לעשות זאת בסתר בחוג המשפחה. נקבעו כללים נוקשים להתנהגות בכל תחומי החיים. בעלי מקצוע כגון נגר, סנדלר או חייט וכו'… לא יכלו להיות בעלי עסק פרטי. כולם חויבו לעבוד כשכירים עבור המדינה במקומות מאורגנים אותם קבעה המדינה.

החיים נהיו מסובכים ומאיימים כיוון שמי שלא ציית לכללים נענש ביד קשה. כולם סבלו, אבל הקהילה היהודית הצטיינה בעזרה הדדית ועוררה בזה מחדש את הקנאה והאנטישמיות. שוב החלו התנכלויות ויחס עויין מצד הגויים הרומנים. באופן רשמי הקומוניזם דוגל בשוויון בין האזרחים, אך בפועל הדבר לא היה כך. היהודים הופלו לרעה באופן סמוי בכל תחומי החיים. אפילו בבחירת לימודים לתואר אקדמי הממשלה הייתה מתערבת וקובעת לכל אחד מה ילמד לפי צרכי המדינה.

הילדות שלי ברומניה

כילדה קטנה, ביליתי רוב הזמן בחברת עצמי. למעט משפחה שכנה לא היו יהודים אחרים בסביבה הקרובה.

אחי המבוגר ממני בשלוש שנים היה שובב ופרוע ולא הסתדרנו כך שחסרה לי חברת ילדים. בשבתות וחגים ביליתי בחברת בני דודי הקטנים אהבתי לבלות בביתם והיחסים בין שתי המשפחות היו נפלאים. בהעדר חברת ילדים בני גילי וקושי כלכלי לממן חוגים ביליתי הרבה בקריאה וציור ואהבתי להתבונן בעבודתו של אבי שיצר נעליים ללקוחותיו.

בחצר שכנה הייתה נגריה בה הייתי מבקרת הרבה ומתבוננת ביצירת הרהיטים. עניין אותי מאוד איך בעלי מלאכה למיניהם יוצרים. דודתי התופרת, שכני הנגר ואבי הסנדלר.

כשבגרתי והתחלתי ללמוד בבית הספר מספר התלמידים היהודים היה קטן מאוד ופעמים רבות סבלנו את נחת זרועם של הרומנים שהתנכלו לתלמידים היהודים שעל פי רוב הצטיינו בלימודים.

בהעדר פעילות מחוץ לבית השקענו בלימודים ולכן הצטיינו.

כללי ההתנהגות בבית הספר היו נוקשים. אחרי הלימודים כל התלמידים חויבו להשתתף בהרצאות על הקומוניזם במסגרת תנועת הנוער הקומוניסטית, לתנועה קראו "הפיונרים".

חוייבנו בתלבושת אחידה כולל העניבה האדומה סמל המפלגה.

תמונה 5
תמונה של המפלגה ואני ראשונה

תמונה 6
       
תמונה 7

 

בכל חג לאומי, כולם חויבו להשתתף במצעדים במשך שעות ולדקלם סיסמאות המשבחות את המפלגה והמנהיג העומד בראשה. בחובות היינו שווי זכויות אבל כשהיה מדובר בפעולות ההעשרה שניתנו חינם במועדוני הנוער, היהודים נדחקו תמיד לסוף התור ולא תמיד זכו להינות מכל ההיצע התרבותי חינמי שהממשלה העניקה במועדוני המפלגה.

אפילו בכיתה הרגשתי יחס מזלזל מצד המורים למרות שהייתי תלמידה מצטיינת. ביום חלוקת התעודות הייתי מבקשת מאבי לקחת אותי מבית הספר מחשש שהרומנים יציקו לי מתוך קנאה בתעודה המצויינת שלי. היו מכנים אותי "הז'ידקה" הקטנה. "ז'יד" היה כינוי גנאי ליהודים.

כשגדלתי התחלתי להיות קשובה לשיחות המבוגרים וכך נעשיתי מודעת לקשיים שאיתם התמודדו הוריי. קשיי פרנסה, עוינות הסביבה וציות לכללי חיים נוקשים ללא אפשרות בחירה.

עיסוקי הפנאי שלי היו קריאה, ציור וטיפוח הגינה הקטנה שהייתה לנו בחצר. בכל קיץ אהבתי לעזור לאמי להכין שימורים לחורף מפירות העונה, כיוון שבחורף הכל מושלג ואם לא הכנת מזון מראש לא היה מה לאכול. אז לא היו סופרמרקטים בהם אפשר לקנות הכל. במכולת היה רק לחם, חמאה, חלב וגבינה.

בסוף כל קיץ כאשר כל הפירות הבשילו וירקות נקטפו אמא הייתה רוקחת מרקחות ומעדנים, שמים הכל בצנצנות ומורידים למרתף. אנחנו הילדים היינו מתגנבים מדי פעם למרתף ומנשנשים מכל הבא ליד.

התחלה של מחשבות על ישראל

בשנת 1955, נפוצו שמועות שארגון יהודי אמריקאי בשם "הג'וינט" פועל מול ממשלת רומניה, על מנת לאפשר ליהודים להגר לישראל. ידיעות אלה הועברו בלחש בין היהודים מחשש להתנכלויות וכן כדי לא להכשיל חלילה את המהלך בטרם הבשיל.

רעיון העליה לישראל נטע תקוה בלבבות ובו זמנית חששות מהלא נודע. לא היה לאיש מושג כיצד נראים החיים בישראל ואיש לא ידע עברית. ההורים שכבר לא היו צעירים חששו שלא יצליחו להסתדר, אך הרעיון שנחיה במדינה משלנו, של העם היהודי  גבר על החששות. כך הלך והבשיל רעיון העליה לישראל.

ההחלטה לעלות לישראל

המשפחה המצומצמת התכנסה לדון ברעיון העלייה. שיתפו גם את הילדים אחרי שהוזהרו לא לדבר על כך עם איש שאינו בן משפחה. כל אחד הביע דעתו וחששותיו. לבסוף נפלה החלטה לעלות לישראל כדי שנחיה במדינת העם היהודי, מדינה חופשית בה נהיה אדונים לגורלנו

השאלה: איך מממשים רעיון זה?

תהליך העלייה

בשנת 1956, התפרסמה הודעה שהיהודים שמעוניינים לעלות לישראל רשאים להגיש בקשות הגירה למשרד הפנים הרומני. בקשות רבות הוגשו והחלה המתנה ארוכה ומורטת עצבים לקבלת אישורי היציאה. למרות שניסינו לשמור זאת בסוד, כשנודע הדבר לשכנינו הרומנים החלו ההתנכלויות.

קראו לנו בשמות גנאי "בוגדים" "יהודים מלוכלכים לכו לפלסטינה" ההמתנה הייתה ארוכה וקשה, אבל ברגע שהגיע האישור המיוחל נדלק אור בקצה המנהרה. פתאום הייתה תקוה שהחלום עשוי להתממש. התחלנו להתארגן. נאמר לנו שלא נוכל לקחת איתנו את תכולת הבית אלא רק בגדים, כלי מיטה ומעט כלי בית. כשחלק מהדברים כבר נמכר והיינו פחות או יותר על מזוודות, הודיעו לנו שהעליה נעצרה באופן פתאומי ללא הסבר.

נשארנו בבית חצי מפורק ולא ידענו מה לעשות. הרומנים לעגו לנו וצעקו "מגיע לכם בוגדים"! באווירה עוינת זו חזרנו לבית הספר. היה קשה מאוד. לא ידענו מה יהיה ואם בכלל יאפשרו לנו לצאת. אבא פוטר מהעבודה והמצב היה קשה. רק אחרי שנתיים בעקבות התערבות ארגון הגו'יינט ותשלום כופר לממשלת רומניה העליה התחדשה.

בשנת 1960, קיבלנו שוב אישור עליה. שוב התחלנו להתארגן לעזיבה. החששות מפני עיכוב נוסף גרמו למתח רב. הרגשנו שהרומנים נהנים מהמצוקה שלנו. לעגו והשפילו אותנו בכל הזדמנות.

הגיע היום המיוחל!! יחד עם עוד כמה משפחות יהודים היינו אמורים לנסוע ברכבת לכוון מערב אירופה עד וינה, שם יחכו לנו נציגי ארגון הג'וינט. הרכבת יצאה מבוקרשט כשעליה כ- 30 משפחות שבידיהן תעודות מעבר בלבד, ללא דרכונים לאחר שאולצו לוותר על האזרחות הרומנית. הרגשנו כמו פליטים עקורים אבל הייתה לנו תקווה בלב שנגיע לארץ בשלום.

המבוגרים היו לחוצים מאוד. כולם חששו מתקלות אפשריות או עיכובים בתחנת הגבול.

כשהרכבת הגיעה לגבול עלו עליה שומרי הגבול הרומנים והתחילו לדרוש כסף ותכשיטים ואיימו שיורידו מהרכבת מי שיסרב לדרישותיהם. בידיים רועדות הסירו מעצמם שעונים ותכשיטים ומסרו לידי השומרים. רק כשבאו על סיפוקם הורו השומרים לנהג הקטר להמשיך בנסיעה. ברגע שהרכבת עברה את הגבול כולם נשמו לרווחה והתחבקו בהתרגשות גדולה. כשהגענו לוינה קבלו אותנו נציגי הג'וינט דאגו לנו לאוכל ולינה ולמחרת המשכנו את מסענו ברכבת לעבר איטליה.

בעיר נאפולי באיטליה הביאו אותנו למלון בו התאספו מספיק משפחות למילוי מטוס, המראנו לישראל. ההתרגשות הייתה עצומה. לטוס במטוס ישראלי מלא יהודים לארץ אבות העם היהודי היה בגדר מימוש חלום.

המפגש הראשון עם החיים בישראל

לאחר הנחיתה והכנת המסמכים הסיעו אותנו לבאר שבע שם קיבלנו דירה קטנה מעט אוכל, מיטות ושמיכות. היה לילה חשוך ולא יכולנו לראות את הסביבה. אף אחד לא הצליח להירדם. פתאום נשמעו יללות תנים שהבהילו אותנו כי לא הכרנו חיות כאלו, או אם הן מסוכנות כמו הזאבים ברומניה. חיכינו לבוקר שיאיר את חיינו החדשים.

תמונה 8
      
תמונה 9

עם אור ראשון יצאנו החוצה. שמש של חודש ינואר הרגישה לנו כמו ליטוף בהשוואה לקור והשלג ממנו באנו. ככל ששעות הבוקר התקדמו, הופיעו שכנים מהסביבה לקבל את פנינו. כולם היו עולים חדשים מהמון ארצות והברכות נאמרו במרוקאית, פולנית, רוסית, הונגרית, ספרדית ועוד….

זה היה כמו מגדל בבל.

התקשורת הייתה בפנטומימה ותבשילים החלו לנדוד מבית לבית. הייתה ידידות ועזרה הדדית למרות קשיי השפה. כעבור ימים אחדים, הלכתי לבית הספר השכונתי לכיתה ז'. יושבת בכיתה ולא מבינה אף מילה, וכמוני לפחות מחצית הכיתה כל אחד מדבר בשפה אחרת. מה עושים? המורה אובדת עצות. הביאו לעזרא מורות חיילות שלימדו אותנו מילים ראשונות בעברית.

חזרתי הביתה מתוסכלת מאוד ואמרתי להוריי "איך אהפוך לישראלית כשאני גרה במגדל בבל?" מוכרחים למצוא פתרון. בנחישות רבה התחלתי להתעניין אם יש דרך להפוך לישראלית. כך נודע לי על ארגון בשם "עליית הנוער", הפועל בקיבוצים. שם ילדי עולים חדשים חיים בפנימיה יחד עם ילדי הקיבוץ וכך לומדים מהר יותר עברית, מכירים את מנהגי הארץ ואת תושביה הותיקים.

שכנעתי את הוריי ללכת איתי למשרדי "עליית הנוער" לברר אם המידע נכון ואכן נאמר לנו שם שהם מוכנים לשבץ אותי בקבוצת ילדי עולים באחד הקיבוצים. אני קפצתי משמחה אבל פניהם של הוריי נפלו. היה להם קשה להסכים להיפרד ממני ולתת לי לנסוע לבד לקיבוץ רחוק ואגיע הביתה לביקור אחת לשלושה שבועות, אבל אני הייתי ממש נחושה בדעתי ולבסוף הם הסכימו.

תקופת חיי בקיבוץ

כך הגעתי לקיבוץ משמר העמק, שם הכרתי את חברי לקבוצת עולים חדשים מארצות שונות. הביאו לנו מורים ומחנכים שהקדישו לנו זמן  ותשומת לב רבה בלימוד השפה ושולבנו בחיי הקיבוץ. התוצאות לא איחרו לבוא ומהר מאוד כבר פטפטנו בעברית והשתלבנו בפעילויות עם ילדי הקיבוץ.

החיים בקיבוץ היו עבורי מימוש הישראליות אליה שאפתי. כה שונה מהחיים ברומניה. שם חיינו התנהלו בעיקר בבית ומעט חיי חברה, ואילו כאן היינו כל שעות הפנאי באוויר הפתוח טיילנו בשדות ובפרדסים, נסענו בטרקטור לקטוף תפוזים ואחרי הגשם הלכנו ליער לקטוף פטריות. היינו מאושרים.

סוף סוף הרגשתי שחיי מתחילים להשתנות כפי שרציתי.

יצאנו להרבה טיולים כדי להכיר את ארצנו החדשה והתושבים החיים בה : ערבים, בדואים, דרוזים, עדות שונות של יהודים. למדתי להכיר בעלי חיים, ציפורים וצמחים, שירים וריקודי עם. התאהבתי בארצי החדשה ובכל מה שיש בה. אפילו את עוקצנות הצברים קיבלתי באהבה וידעתי שיום אחד נהיה חברים טובים ואכן כך היה.

כבר שלטתי היטב בשפה, רכשתי חברים חדשים והפכתי מילדה מפוחדת וסגורה ברומניה לישראלית חופשית, חברותית ופעילה. באותה תקופה אחי התגייס לצבא והורי נשארו לבד בבאר שבע. ביקרתי אותם אחת לשלושה שבועות והעציב אותי לראות אותם מתקשים כל כך בקליטתם בארץ ובנוסף הריחוק ממני ומאחי החייל הקשה עליהם עוד יותר.

עקב מצוקתם הם ביקשו שאעזוב את הקיבוץ ואחזור הביתה. אהבתי אותם ודאגתי להם, אבל הרעיון לעזוב את חיי הקיבוץ היה עבורי קשה מאד. אחרי התלבטויות רבות חזרתי לבית הוריי בבאר שבע. חיי עמדו להשתנות מקצה לקצה. הוריי היו זקוקים לסיוע בכל דבר שהצריך תקשורת. הם התקשו לדבר עברית ונדרשתי ללוות אותם לכל מקום והתלות שלהם בי הלכה וגברה ככל שהתבגרו.

התחלתי ללמוד בכיתה י', במגמה לאדריכלות. מעבר ללימודים לא היה זמן וכסף לפעילויות העשרה, לכן חיפשתי חברה. לשמחתי הכרתי בשכונה כמה צעירים ויחד איתם הקמנו מועדון שכונתי אותו שיפצנו בעצמנו והפכנו אותו לביתנו השני.

שם הכרתי את שלמה חברי הראשון, זה שלימים הפך לבן זוגי לחיים. בסיום התיכון כאשר עמדתי להתגייס התלבטתי לגבי המשך דרכי. שלמה חברי הקבוע מזה שנתיים השתחרר משירותו הצבאי. שנינו באנו מבתים עניים ושנינו נדרשנו לטפל בהורים שהתקשו לתפקד, לכן קיבלנו החלטה להתחתן, כך שנוכל לתמוך בהורים וגם להקים משפחה. נישאנו בנובמבר 1965 והצטרפנו לגרעין שהקים את ערד.

תמונה 10

 

סרטון האהבה של חנה – "אהבה לארץ ישראל": 

הזוית האישית

סבתא חנה: התוכנית הינה עבורי הזדמנות נדירה לחלוק עם שני את סיפור ילדותי שלא היה קל כלל וגם תקופות שמחות יותר הקשורות בעליה לארץ, ההתאקלמות בה וכמובן ההתפתחות בהמשך עד הקמת משפחה.

שני: התוכנית עזרה לי ללמוד על העבר של המשפחה שלי ועל סבתא שלי. בתוכנית הרגשתי סקרנות ורצון לדעת עוד. חיזקתי את הקשר עם סבתא ונהניתי לשמוע את סיפור חייה.

מילון

קומוניזם
תפיסה חברתית הדוגלת ברכוש משותף, וכל אזרח עובד למען תועלת הכלל

ציטוטים

”כשהגב לקיר אפשר ללכת רק קדימה“

הקשר הרב דורי