מאגר סיפורי מורשת

המסע לארץ ישראל

שמי שרה אזולאי, בת לשולמית פהימה וסלים יצחק. נולדתי בשנת 1951, בעיר אלטון קופרי שבעיראק. עליתי ארצה בשנת 1951 בעלייה הגדולה מעיראק, כאשר הייתי אז  כבת חצי שנה.

העלייה

בתחילה, אסר החוק העיראקי על היהודים לעלות לישראל ורבים מהיהודים הצליחו לעלות לארץ למרות העונשים הכבדים שאיימו עליהם. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשל העיראקי. רבים מיהודים אלו, ביניהם הוריי, הגיעו לארץ בשנת 1951 ללא רכוש, תעודות לידה וכל מיני טפסים שנותרו שם.

לפי הסיפורים שהוריי ספרו לנו, העלייה הייתה קשה מאוד בעקבות כל האירועים שהוזכרו לעיל ולמרות זאת, הם עלו לארץ מתוך אידיאולוגיה של ציונות, למושבם הראשון שנקרא "מעברת מסמיה". המבנים שבהם התאכלסנו, היו עשויים מפחונים והיו צפופים ביותר.

התיישבות פועלי אגודת ישראל במסמיה

מעברת מסמיה

כאמור, לשם הגענו, אני והוריי בשנת 1951. הושיבו אותנו במחנות עולים ובגלל הצפיפות התנאים היו קשים. במעברה היו פחונים וצריפים, השירותים היו מחוץ לבית, חמש עד עשר משפחות חלקו באותו פח אשפה ובקושי הייתה אספקת מים. הכבישים היו משובשים, לא הייתה תחבורה ציבורית אלא פעם בכמה שעות. לא היה כלל קו חשמל וחלק קטן של האוכלוסיה נהנה מהחשמל. ברחובות היו פנסים קטנים שהיו מאירים את הסביבה.

מעברת מסמיה הוקמה ליד יישוב ערבי באזור השפלה, ליד גדרה של היום. תושביו היו חורנים, ועדות לקיומו מצויה כבר בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19. התושבים הערבים ששהו במקום היו בתחילה ידידותיים ליהודים העולים – יוצאי תימן פרס ועיראק, אך בהמשך המצב השתנה. לאחר חבלות רבות המצב הגיע לשיא, כאשר הערבים הסתננו לבתי היהודים ואף הפריעו למהלך חייהם התקין של היהודים. באחת הפעמים, אמי טגנה במטבח הצפוף ומחבת השמן נשפך על רגלה. לא אשכח את צעקותיה והכאב הנורא שחוותה. באותה העת, אבי עבד בשמירה באזור והחרדות תקפו את אמי מידי ערב בגלל חדירות של מסתננים לאזור.

במהלך מלחמת העצמאות, נכבש המקום ועוד ישובים סמוכים בידי חטיבת גבעתי והתושבים הערבים נמלטו והמקום התפתח בהדרגה. בשל בקשת העולים לשיכון, הועברו כל התושבים וביניהם הוריי לישוב בני עייש ב-1958.

ילדות

רוב ילדותי הייתה בבני  עייש, שם למדתי עד כיתה ה'.  הלמידה הייתה למידה חווייתית. ברוב הפעמים המורים המחישו לנו את הלמידה על ידי סיור או סיפור, יצאנו המון לטבע ולעיתים קרובות למדנו בחוץ ולא בין כותלי הכיתה. חיי החברה היו נהדרים ולאחר הלימודים היינו מתכנסים באחד הבתים או באחת החצרות והיינו מכינים את שיעורי הבית ולא תמיד על השולחן, ברב המקרים זה היה על הרצפה.

באחד הימים, אבי שמע שאחיו הגדול החליט לעזוב את בני עייש על מנת לעבור ולגור ברחובות. בעקבות עזיבתו של אחיו, החליט אף הוא לעבור למקום אחר וברבות הימים, עברנו להתגורר בקריית מלאכי.

החיים בקריית מלאכי

העיר נקראת על שם העיר לוס אנג"לס (מלאכים בספרדית) שיהודיה תרמו כסף להקמתה. קריית מלאכי הוכרזה כעיר ב- 1998. כמו שהזכרתי, לקריית מלאכי, הגענו בעקבות רצונו של אבי לעזוב את בני עייש, הייתי ילדה כבת 11.

בעיר, היו הרבה פעילויות של תנועות נוער ואני הייתי "בתנועת בני עקיבא". היחסים עם השכנים היו מצוינים, עם עזרה הדדית בכל המובנים, בין אם זה ללוות מישהו למרפאה או לבקש משהו שחסר ואף לבשל במקום משהו שלא יכול לבצע זאת. בתחילה, היו קשיי פרנסה ובהמשך החלו ניצנים ראשונים של פיתוח תעשייה ומקורות תעסוקה במקום.

שם למדתי בבית ספר ממלכתי דתי שנקרא: "נצח ישראל". הזיכרונות מבית ספר זה, נעימים וטובים. אט אט הכרתי חברות רבות, הלכתי לחוגים, היו פעילויות רבות מחוץ לשעות הלימודים, היה לנו זמן רב פנוי ולא היה לנו את מגוון המשחקים, הצעצועים והקדמה כפי שיש כיום. קראנו יותר, הספרייה הייתה בתעסוקה מלאה, הטלוויזיה הייתה רק בבתי העשירים וכאשר הייתה תכנית מיוחדת, אז מספר שכנים התכנסו אצל שכנים אחרים שהיה קיים בביתם מכשיר זה.

הוריי, פהימה וסלים חינכו אותנו שלימודים וטיולים שנעשים על ידי מוסד בית הספר,  הם במקום הראשון ואוי לנו אם נזניח ולא נעמול כדי להגיע להישגים נאותים. בזמנו, ההורים לא תמכו בילדיהם שהתחצפו או נהגו באלימות. אמי למדה לקרוא בגיל מאוד מבוגר על ידי מורות חיילות. לפרויקט זה קראו "תהילה". בית הוריי היה בית פתוח לכל. כמו שאומרים "כל דכפין ייתי ויאכל", לחברים, למשפחה קרובה, לשכנים ואף לכל מי שהיה גר בסמוך לביתנו. הם היו נכנסים בכל עת ובכל שעה ומתקבלים בסבר פנים יפות וכמובן, מבחינת אמי, האירוח כלל ארוחות טעימות מתבשיליה.

במשפחתי היו שש בנות ושני בנים ואכן כל אחת ואחד למד והיה בעל מקצוע. ארבע מאתנו היו מורות ואחי היה מנהל בית ספר שדה, בניצנים. כיום, הוא עובד בחברת מדידות פרטית. אחי השני, היה קצין בטיחות,  לצערי הוא נפטר. אחות נוספת, רכזת יחידת פיתוח מקצועי להכשרת מדריכי טיולים ומורים לשל"ח במכללת הרצוג בירושלים, ואחותי הקטנה עובדת במכון טסטים.

ואני, שרה, בעברי הייתי מורה ומחנכת בכיתות א-ב ביישוב קריית מלאכי עד צאתי לגמלאות.

משפחה

תהליך ההכרות עם בן הזוג….

ההכרות עם בעלי הייתה בשנת 1967, דרך חברים, כאשר הייתי כבת 17 בקרית מלאכי. לאחר מספר חודשים נודע להוריי שיש לי חבר ממוצא מרוקאי והוריי סרבו בכל תוקף לשמוע על כך. הייתה התנגדות רצינית עם עונשים נוראיים. חברי, ברבות הימים בעלי, ואני, החלטנו שלא ניכנע לסירוב זה ואכן הוא הגיע אלינו הביתה לשיחה עם אבי. כבר באותו הרגע, ניתן לומר שאבי הוקסם מהשיחה הנעימה, מה שהוביל את אבי לשנות את דעתו. מיום זה ואילך, בעלי היה כבן להוריי.

התחתנו ב- 1969 ונולדו לנו שתי בנות מקסימות: סיגלית וספיר. כיום ביתי סיגלית, היא אחות ומנהלת מחלקה בבית חולים יוספטל באילת וספיר, מנהלת בית ספר ארזים באשדוד.

סיגלית וספיר בילדותן. 

בנובמבר 1972, נפל בעלי בשירות מילואים. הייתי אז בת עשרים ושתיים. הטרגדיה הייתה נוראה ונותרתי עם שתי בנותיי, סיגלית בת השנתיים וספיר בת חצי שנה.

הוריי, אחיי ואחיותיי עזרו לי רבות בגידול הבנות ונתנו את כל מרצם למענן של הבנות. בעקבות העזרה הרבה שהייתה לי, יכולתי לצאת וללמוד. השלמתי מבחני בגרות ולאחר מכן, למדתי הוראה במכללת טומשין, בראשון לציון. המשכתי ללימודי תואר ראשון וכשקיבלתי את תעודת ההוראה שלי, לימדתי לראשונה בקריית מלאכי בבית ספר "אלי כהן". כאשר בנותיי בגרו והתחתנו נולדו לי ארבעה נכדים.

מסיגלית ביתי שגרה בעיר אילת, נולד דולב, תלמיד כיתה ה".  מביתי ספיר, נולדו ירין בת  ה- 22 שנמצאת כיום לאחר שירות צבאי ומתכוננת ללמוד בשנה הקרובה לימודי רפואה ברומניה. רועי בן ה- 17  לומד במקיף ו' באשדוד ויהב תלמיד כיתה ח במקיף ו'.

החגים במשפחה

את החגים חגגנו בשנים עברו עם כל המשפחה המורחבת: האחים של אבא ושל אמא וכל ילדיהם. ברבות הימים, המשפחה המצומצמת התרבתה ונוספו ילדים, כלות, חתנים ונכדים ואז כל משפחה חגגה לבד. כיום, לאחר שהוריי הלכו לעולמם כל אח ואחות בחר לו חג שבו כל האחים עם כל משפחתם יתארחו אצל אותו אח או אחות, לדוגמה: אצלי מתארחים בפסח.

כיום, הנני גמלאית של משרד החינוך ומתנדבת בעמותת "ידיד לחינוך". התנדבותי בעמותה, גורמת לי לנחת וסיפוק. בזמני הפנוי, אני מבלה בהצגות, הרצאות וסרטים ובעיקר בחיק משפחתי.

הזוית האישית

כאשר נתבקשתי להשתתף בתכנית עלו ספקות בליבי. לא ידעתי מהן הדרישות, כיצד אני מתמודדת? מה אכתוב ועל מי? הרי הגעתי כבת חצי שנה ארצה ומה כבר אוכל לספר? אז עלה במוחי רעיון לספר את סיפורם של הורי וסיפור ילדותי עד הלום. אפשר לומר שזה די ריגש אותי והסיפורים גרמו לטליה המקסימה שאיתה עבדתי במשותף על הסיפור, להקשיב, להכיל ולהשוות את העבר מול ההוה. לגמוע בצמא את סיפורי לראות, לנסות ולהבין כיצד חיו הורינו בתנאים ללא תנאים ובכל זאת שרדו והמשיכו לאהוב את הארץ. כולי תקווה שפרוייקט זה יימשך ויוביל את הנוער של היום בעקבות הסיפורים לערכים ולאהבת הארץ. תודה לרויטל שהיתה איתנו לאורך כל הדרך .