מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שמעון יפת, נולדתי בתל אביב לפני קום המדינה בשנת 1942. הוריי יוצאי תימן. היינו משפחה ברוכת ילדים עם ארבעה אחים וארבע אחיות. הוריי עלו ארצה בעליה בלתי לגלית בסתר. בתימן היה שלטון בריטי, כמו בארץ ישראל, שנקרא פלשתינה.

הוריי עלו לארץ ישראל דרך מצרים בשנת 1926, בספינה דרך תעלת סואץ עד הגיעם ליפו ומשם נסעו היישר לירושלים עיר הקודש שהייתה משאת נפשם. החיים בירושלים היו קשים מאוד ללא יכולת להתפרנס לכן לאחר מספר שנים מועטות עברה משפחתנו לת"א שם הייתה פרנסה ויכולת מחייה. אנו, הילדים הקטנים, נשלחנו ללמוד בחיידר שהוא מגביל לגן חובה. למדנו אצל מורה מלמד לימודי תורה וקריאה ותפילות לרוב, כך שבגיל 4-5 ידענו כבר קרא וכתוב. לאחר מכן עלינו לבית הספר היסודי שהיה ממלכתי דתי ולמדנו שם הרבה תורה תפילות וברכות לרוב.

עם תחילת שנת הלימודים הראשונה, החלו התפרעויות ותחילתה של מלחמת השחרור מצד כל מדינות ערב. כזכור ישראל הייתה תחת השלטון הבריטי בתוקף המנדט הבריטי. ביישוב היהודי קמו שלוש מחתרות הגנה על היישובים שנקראו: ההגנה – שבראשה עמד דוד בן גוריון, האצל – ארגון צבאי לאומי שבראשה עמד מנחם בגין והלח"י, לוחמי חרות ישראל – אשר בראשה עמד יצחק שמיר. בשנת 1948 הוכרזה מדינת ישראל ע"י בן גוריון. כל המחתרות התאחדו לכוח הגנה אחד שנקרא צה"ל ומדינת ישראל הפכה רשמית למדינה גם ע"י האומות המאוחדות ונפרדה מהשלטון הבריטי המנדטורי.

בסיום ביה"ס היסודי התלבטתי היכן אני ממשיך את לימודי. באותה תקופה, אחת מאחיותיי למדה בקיבוץ ואני החלטתי שאני מצטרף אליה. החיים בקיבוץ היו בשבילי תקופה מכוננת, יפה ונעימה, בה למדנו לימודים רגילים הכוללים לימודים שלא כמו בביה"ס דתי. הלימודים כללו עבודה בחקלאות כל יום במשך שעתיים ביום. אהבתי את חיי בקיבוץ ואת השינוי בין העיר לקיבוץ. עיקר השינוי היו מרחבים של טבע ונוף מדהים, לעומת חיי העיר הסואנים ומלאת עשן ומכוניות לרוב. אהבתי את הטיולים שדות ובנחלים הקרובים. עם סיום התיכון התגייסתי לצבא ושירתי בנחל, כנוער חלוצי לוחם. זוהי בעצם תקופה שבה הפכתי להיות שותף על שמירת המולדת ובנייתה בתחילת דרכה.

לאחר סיום הצבא חזרתי לקיבוץ ולחבריי. שאפתי לחיות בחברה שוויונית ומשותפת בהגשמת החזון הציוני. לאחר מספר שנים מעטות התחתנתי ונולדו לי שתי בנות. כעבור מספר שנים יצאתי ללימודים בסמינר הקיבוצים ללמוד חינוך גופני, נושא שהיה קרוב מאוד ללבי. את תקופת ההוראה מאוד אהבתי. לימדתי בשני בתי ספר: בבית ספר שמיר ובבית ספר בשדה נחמיה. תקופת ההוראה נמשכה כשבע שנים ולאחר פגיעה בברכי ביצעתי הסבה מקצועית לתעשייה שבקיבוצי.

לאחר התפרקות המשטר ברוסיה, הותר ליהודים לעלות ארצה. העליה הייתה רבה ביותר והקיבוצים עזרו בקליטתם של העולים החדשים בארץ ואנו בקיבוץ קלטנו משפחות רבות שנקראו על ידנו "בית ראשון במולדת". הקליטה כללה לימודי השפה העברית וכמו בן עזרה בעבודה ובמציאת פרנסה. אחת המשפחות הייתה משפחתו של לירון, לכל משפחה הייתה משפחה מאמצת ומלווה מטעם הקיבוץ בדרכה החדשה. אני התחברתי למשפחתו של לירון ומאז הפכתי להיות כסבא מאמץ בכל תקופת שהותם בשמיר. בילינו הרבה יחד ועברנו חוויות משותפות כמו טיולים רבים ומאז שמרנו על קשר הדוק ולבבי.

הזוית האישית

לירון: התכנית כל כך מרגשת. היא חיזקה את הקשר ביני לבין הסבא המאמץ שלי שמעון. למדתי הרבה דברים על סבא שלא ידעתי לפני התכנית. זה עזר לי יותר להתחבר ולחזק ולשמר את הקשר ומבחינתנו אין דבר יותר משמח מזה.