מאגר סיפורי מורשת

אימי  רוזליה נויבאור (דויטש) נולדה ב 1924בסלובקיה להוריה אמיל ואליזבט. היו לה עוד שני אחים: אח ששמו  יוסף ואחות ששמה חנה. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ובשנת 1944 החליטו הגרמנים לשלוח את יהודי דרום סלובקיה והונגריה למחנות ההשמדה באושוויץ ואחרים. את משפחתה של אימי שלחו לאושוויץ הוריה לא שרדו, אך היא אחותה ואחיה שרדו את השואה.

אבי חיים נויבאור נולד ב- 1907 גם בסלובקיה להוריו אליעזר וססיליה. היו לו עוד 7 אחים ואחיות. הוריו ו4- מאחיו לא שרדו את השואה. הוא ו – 2 אחיו, יוסף וברוך, שרדו. אמי ואבי הכירו אחרי המלחמה בסלובקיה ואני נולדתי להם בסלובקיה בשנת 1946 .בעקבות עליית הקומוניסטים (הרוסים) לשלטון בסלובקיה הם החליטו לעלות לארץ בשנת 1949.

בשנת 1989 נפלו הקומוניסטים והתאפשר לבקר בסלובקיה פעם ראשונה לאחר עליית הורי ארצה. בשנת 1999 החלטנו אני אימי ואחותי  לערוך ביקור שורשים בסלובקיה לאחר 55 שנה לעלייתנו ארצה. אבי לא זכה להצטרף לטיול זה היות ונפטר ב , 1988 אחותי יהודית היא ילידת הארץ ומעולם לא הייתה בסלובקיה. נחתנו בעיר ברטיסלבה בסלובקיה ומשם לקחנו מונית שלקחה אותנו לעיירת הולדתה של אימי שנקראת קומייטיצה. ראשית הלכנו לחברתה של אימי בשם אנלקה, שאותה אימי לא ראתה מאז עלייתה ארצה כלומר 55 שנה. כשהגענו לביתה של אנלקה היא ראתה את אימי מחלון ביתה ומיד זיהתה אותה וקראה בשמה. אני ואחותי פשוט נדהמנו מהעובדה שאחרי כל כך הרבה שנים היא זיהתה אותה כל כך מהר כאילו מעולם לא עזבה את העיירה. אותי היא כמובן לא זכרה שכן הייתי ילד בן שנתיים וחצי כשעזבנו ועתה הייתי איש בוגר בן 53.

משפחתה של אנלקה עזרה מאוד לאימי ואחותי אחרי שחזרו מאושוויץ שכן הן חזרו לבית ריק והרוס ללא שום אמצעי קיום מינימליים. הם סיפקו להן אוכל ומגורים בימים הראשונים בהגיעם חזרה לעיירה. אני מציין זאת היות והדברים לא מובנים מאליהם, איש מעיירה זו לא שאל לשלומן כשחזרו לעיירה ואפילו היו מאוכזבים מעצם העובדה שחזרו. לא רק זה אלא שאנלקה סיפרה לאימי שהיו להן הרבה אי נעימויות מהשכנים בעקבות עזרה זו לאימי ולאחותה.

נושא נוסף שיש לציין לגבי עיירה זו שזו הייתה עיירה אנטישמית כלומר שונאת יהודים שבא לידי ביטוי אצל אימי במספר מיקרים כמו זריקת אבנים על ביתן עוד לפני תקופת השואה .לשיא הגיעו הדברים בתקופת השואה בספור שסופר לי על ידי אימי וכן בסיפור שסופר בספר שיצא על העיירה על ידי אחד מתושבי המקום. המקרה היה כך: ביוני 1944 אספו את כל יהודי העיירה ושלחו אותם לגטו (מקום ריכוז) בעיירה שנקראת שורני הסמוכה לעיירה קומייטיצה. בשורני הייתה תחנת רכבת שהובילה את היהודים בסופו של דבר לאושוויץ. בשורני התרכזו  כ- 500 יהודים מכל האזור כשהם מחכים להובלתם לאושוויץ במשך שבועיים. באחד הימים נלקח אביה של אימי בחזרה לעיירה קומייטיצה על מנת שיגלה היכן החביא את רכושו. זה נעשה ביוזמתם של אנשי העיירה. הוא הוכה קשות על ידי תושבי העיירה עד שגילה את המחבוא ואז הוחזר חסר הכרה לעיירה שורני למשפחתו עם הגיעם לאושוויץ הוא הועבר ישר למשרפות. דבר הגעתה של אימי לקומייטיצה ב 1999- נודע באופן מיידי בעיירה והגיעו מספר נשים בנות גילה שהכירו אותה עוד מתקופת בית הספר היסודי שהיה בעיירה לפני השואה.

אחת הנשים הביאה איתה תמונת מחזור שבה נמצאת אימי מגיל 13. זו פעם ראשונה שראיתי תמונה של אימי בגיל זה שכן לא נותרו כמעט תמונות מהתקופה שלפני השואה. לאחר הביקור אצל אנלקה, השכנה שלהם לשעבר, היא הציעה לנו ללכת למועצה המקומית על מנת לברר מה עלה בגורל נכסי המשפחה שכן בתקופת ביקורנו שם חלו שינויים מפליגים באופי המשטר בסלובקיה. קודם לכן היה השלטון קומוניסטי בנוי על עיבוד קרקע משותף (קולחוזים) וכעת השלטון הפך למערבי במהותו בנוי על רכוש פרטי. עקב שינוי זה הוחזרו הקרקעות המשותפות לבעלות פרטית. לפי עצתה נסענו לאגודה החקלאית ביישוב ושם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות כשלהפתעתי המרובה הם הראו לנו מפות של השטחים החקלאיים וטענו שברישומים המצויים בידם זה שייך עדיין לאימי אחותה ואחיה ואם אנו מעוניינים ניתן להשכיר קרקעות אלו או למכור אותם ולקבל את התמורה עבורם.

יש לציין שהם גם אמרו לנו שאת הבית שבו גרה אימי השלטונות החרימו ולא ניתן לקבל אותם בחזרה. הנקודה הזו חשובה שכן ארצות מזרח אירופה כולן למרות שיצאו מהשלטון הקומוניסטי והפכו למערביות את הרכוש היהודי הן עדיין מחזיקות ולא מוכנות לתת אותו ליורשים למרות שידוע להם שאין זה רכוש המדינה אלא שייך ליהודים שעזבו ארצות אלו בגלל הסבל שחוו שם. מתאים לפה הפתגם "הרצחת וגם ירשת".

לאחר שחזרנו ארצה פניתי לעורך דין על מנת שייטפל בנושא מכירת הקרקעות ששייכות לאימי ומשפחתה הקרובה ואכן הצלחתי בכך. אבל בעקבות הקשר עם העורך דין בסלובקיה התגלו עוד קרקעות ששייכות לאימי ומשפחתה. בנוסף להפתעה הזו זה איפשר לי להכיר את משפחתה של אימי ואבי מלפני השואה. יש לציין שעד לאותו הזמן את המשפחה הקרובה שעלתה לישראל הכרתי היטב אולם את משפחתה של אימי ואבי שלא שרדו את השואה לא הכרתי כלל וגם אם סופר לי עליהם זה לא באמת נקלט אצלי.

אספר על המשפחה שלה לפני השואה גם לזכרם וגם לנסות להבין את גודל האסון של השואה שבה למעשה משפחות שלמות  הושמדו ולא חזרו, ואפילו לא נמצא מישהו שיזכיר את שמם. למרות שלפני השואה הם חיו חיים רגילים כמו כל האנשים עבדו בנו משפחות ויצרו ובמחי יד נעלמו כאילו מעולם לא היו. משפחה אחת בשם וינר חיה בכפר בסלובקיה בשם קאלאס אלו היו בני דוד של אימי למעשה אמה של אימי-(סבתי) חיה בכפר הזה עד לנישואיה לסבי משפחה זו הייתה מורכבת משני אחים של סבתי בשם לודוויג ויוליוס וינר.ליוליוס הייתה אשה בשם שרה וילדיהם טרזה, הדביגה והיבולה. וללודוויג היה בן בשם רובי.

נסעתי למקום זה במיוחד על מנת לראות את מקום מגוריהם והסביבה בה חיו. יש לציין שקשה היה למצוא את הבית שבו גרו שכן עם הגיעי לעיירה נודע הדבר מיד שאני מחפש את הבית של משפחת וינר והגיע אלי אדם מבוהל  שאמר לי שאמו גרה בבית שלהם ואין לי מה לחפש שם. הלכתי משם למועצה של הישוב וסיפרו לי שיש שם אדם זקן שהכיר את המשפחה הזו היטב הגעתי אליו והוא סיפר לי עליהם שהם היו חקלאים שעיבדו את שדותיהם ידע את שמותיהם של כל בני המשפחה ואת מערכת היחסים בתוך המשפחה אלו דברים שאף אחד לא סיפר לי מעולם וגרמו לי להבין שהחיים לפני השואה היו פשוטים ורגילים כמו בכל מקום שנגמרו פתאום בחטף.

משפחה נוספת חיה במקום שנקרא סנצ'י שהיום נקרא פודהייסקה גרו שם בן דוד של אימי בשם קרל גלס ואשתו אדלה ושני בניהם אחד בן 4 ושמו תומאש ואחד בן 6.בעיירה זו ישנם מעיינות מרפא שהוקמו בשנות ה 80 ממש ליד ביתם. הבית עומד על תילו כמו לפני המלחמה הוא ריק ומשמש מצבה חיה למשפחה שגרה שם. קרל היה בעל חנות כל בו לבניין שהתפרסה על שטח של כ 5 דונם. אשתו אדלה עבדה כפקידה במשרד עורכי דין בעיר ניטרה הסמוכה. היא הייתה נוסעת כל בוקר לעבודה מתחנת הרכבת הסמוכה לביתם.

יש לציין שבעיירות אלו לא השתנה הרבה מאז אותן שנים שלפני השואה עד היום מלבד העובדה שהמשפחות האלו נרצחו כולן בשואה ולא נשאר מהם אף אחד ואילו הגויים סביבם המשיכו בשגרת חייהם כאילו כלום לא קרה. מסע שורשים זה היה עצוב מצד אחד לגבי גורל משפחתם הקרובה של אימי ואבי בעקבות השואה מצד שני היחס של האוכלוסייה היום ליהודים השתנה בתכלית השינוי גם בעקבות הבנתם לאסון היהודי וגם עקב כך שכיום מגיעים אליהם פליטים או מחפשי עבודה ערבים ששונים לחלוטין מהיהודים שהושמדו בשואה או שעזבו את ארצם. הם מאוד היו מעוניינים שהיהודים יחזרו אליהם וימשיכו בחייהם כאילו לא קרה כלום בעבר.