מאגר סיפורי מורשת

סבתא היא הילדה השלישית מתוך עשרה ילדים שנולדו להוריה זילפה ויוסף. שמונה אחים נולדו בסוריה ושניים נוספים בישראל. בגיל 3 עברו הוריה לעיר חָאלֵב שם הייתה קהילה יהודית, שמנתה כמה אלפי יהודים.

החיים בסוריה עד גיל 10

בסוריה המשפחה דיברה ערבית. זילפה, אימא של סבתא, היתה עקרת בית. אביה יוסף היה סוחר ועבד בחנות נעלים של נוצרים. הערבים המוסלמים לא רדפו את הנוצרים ובזכות עבודתו לא פגעו בו מעולם. המשפחה גרה בבית פרטי קטן אך מרווח. סביב הבתים הייתה חצר גדולה שם הילדים שיחקו תופסת, חבל, חמש אבנים ועוד. אימא של סבתא בישלה על פרימוס שעבד על נפט. כדי להתקלח חיממו מים בסירי נירוסטה גדולים על אבנים חמות. יום שישי היה יום מאוד מיוחד שבו כולם היו מתקלחים במים חמים. משפחתה של סבתא הייתה דתית. בחגים ובשבתות סבא התפלל בבית הכנסת, עשו קידוש. כדי לשמור על כשרות נהגו לשחוט פרה או כבש בעצמם.

הילדים היהודים סבלו מהצקות ופגיעות מערבים שארבו להם בדרכם לבית הספר. היו אף ניסיונות לחטוף בנות יהודיות. סבתא זוכרת מקרה שתפס אותה ערבי בכניסה לבית הספר וניסה לשרוף לה את השיער. מורה שהבחין בנעשה, רץ אליה והציל אותה.

הבריחה מסוריה לארץ ישראל

בשנת 1965 החליטו הוריה ומשפחתה המורחבת שהגיע הזמן לעלות או יותר נכון לברוח לישראל. במשך חודשים רבים התנהל משא ומתן עם מבריח ערבי, שהיה אדם טוב ועזר להרבה יהודים לברוח מסוריה תמורת כסף. המשטרה הסורית חשדה באביה של סבתא שהוא מנסה לברוח  מסוריה ולכן הוא נדרש להגיע לתחנת המשטרה שלוש פעמים ביום על מנת לחתום נוכחות. לילה אחד, סוכם עם המבריח הערבי כי בשעה 21:00 כל המשפחה תעלה לרכב לבן שהמתין ברחוב. מתוך פחד ובלבול, אבא של סבתי נכנס בטעות לרכב משטרתי שעמד בסמוך. לפתע הופיע שוטר ושאל מדוע הם מסתובבים בחוץ בשעה כזאת. אבי סבתי חשש שהשוטר יחשוד והעמיד פנים שהוא כועס ומכה את הילדים הקטנים, בטענה שהם ברחו מהבית. בלב כבד הם חזרו הביתה.

לאחר שעתיים, כשכולם כבר ישנו במיטות, הופיע בפתח הדלת המבריח ואבי סבתי הסביר לו שהם התבלבלו ברכב. המבריח ביקש להעיר את כל בני המשפחה והסיע את כולם במונית לכפר שלו, שהיה קרוב לגבול טורקיה. כל בן משפחה קיבל שם ערבי שהיה עליו לשנן והנשים הולבשו ברעלות. ביציאה מהעיר הם הגיעו לנקודת משטרה. הגברים, אבי סבתי ואחיה הסתתרו בתא המטען של המונית. השוטרים ראו שיש רק נשים וילדים במכונית והם הורשו להמשיך בדרך. בגבול טורקיה המתינו להם שני מבריחים נוספים. מכאן המשיכו את דרכם ברגל. לאחר זמן קצר הגיעו לגדר הגבול. המבריחים חתכו את הגדר וכולם עברו לכיוון טורקיה. הילדים הקטנים החלו לבכות מעייפות ומרעב. היה זה חודש ינואר, קור עז, גשם והדרך הייתה מאתגרת, מלאה בוץ ובורות. בשעה 2:00 לפנות בוקר במעלה ההר, סבתי שהייתה ילדה בת עשר, מעדה והתגלגלה מההר. למזלה, היא רק שברה את האף. סבתי סרבה להמשיך ואביה כדי לעודד אותה אביה הביט לכיוון ההר, ראה מרחוק עיר ואמר לסבתי: "תראי, הנה ירושלים". סבתי התלהבה לראות את ירושלים והמשיכה לצעוד למרות הנפילה והכאב. כשהגיעו לאיסטנבול התקבלו על ידי איש קונסוליה ישראלית. הם קיבלו בגדים חדשים ונאסר עליהם לצאת מבית המלון עד שיאורגנו עבורם דרכונים. לאחר שבועיים עלו סבתי ובני משפחתה לישראל.

ההתיישבות בעיירת פיתוח

משפחתה של סבתי התיישבה בטירת הכרמל, עיירת פיתוח מוזנחת באותם ימים בה התגוררו עולים ממדינות שונות. הם גרו בצריף כפול דו משפחתי במשך עשר שנים. לאחר מכן הוריה של סבתי קיבלו דירת עמידר בכיכר דקר בעיר ובהמשך רכשו אותה. לא היה שפע והסתפקו במועט. אימא של סבתי הייתה עקרת בית ואביה עבד תחילה בבניין ולאחר מכן עבד מספר שנים כמנהל חנות הנעליים "דן גבריאל" ברחוב הרצל בחיפה. לאחר מספר שנים החל למכור בגדים, וכשהמצב הכלכלי השתפר רכש חנות בגדים גדולה במרכז העיר. שמותיהם הפרטיים שונו לשמות עבריים. סבתי, שנולדה בשם סמירה, קיבלה את השם ציפורה. את השפה העברית היא למדה בבית הספר. סבתי החלה ללמוד בבית ספר בכיתה ד' והייתה תלמידה טובה מאוד. היא למדה עברית והשתלבה במהירות. בחג פורים, חודשים ספורים לאחר שהחלה לימודיה, קיבלה תפקיד קריינות בטקס בעברית! סבתא למדה בבית הספר עשר שנים בלבד, עד כיתה י', ובחופשות עבדה כמוכרת בחנות. סבתא ומשפחתה אהבו להאזין לשירי גדולי הזמר הערבי, פריד אלאטרש, אום כולתום ועבד אלחלים.

אהבה ונישואין 

בגיל 16 סבתא למדה מִמְכָּר בקורס פרטי ועבדה בחנות בגדים סיטונאית בחיפה, שם הכירה את חברתה הטובה עד היום, עדינה. לאחר זמן קצר החלה ללמוד בבית ספר לאחיות בנהריה והתגוררה בפנימייה של תלמידות בית הספר .

כבר בגיל 16 רצו לחתן את סבתא בשידוך עם סבא איציק ואף שינוי את שנת הלידה בתעודת הזהות שלה. אך סבתא למדה ולא רצתה להתחתן.  סבא איציק, אז בן 28, הגיע לשיקום ב"בית קיי" בנהרייה, לאחר פציעה קשה ברגלו במלחמת ההתשה. סבתא הגיעה לבית החולים השיקומי לביקור חיילים מאושפזים ופגשה שוב את סבא איציק. הקשר ביניהם התהדק והם בחרו להתחתן. למרות שאבי סבתי לא אהב את הבחירה שלה ,הוא נתן לה את ברכתו. החתונה נערכה בשנת 1972 באולם "היכל הפאר" בתל אביב והשתתפו בה חיילים רבים. אימא של סבא תפרה לסבתא את שמלת הכלה. ההכנות של סבתא לקראת החתונה נערכו במלון דן בתל אביב.

שמחה הולצברג, "אבי הפצועים", עזר בארגון ומימון החתונה ולפני החתונה קנה לסבתא טבעת יהלום במתנה (לצערה,הטבעת אבדה). רב צבאי קידש את סבא וסבתא והם קיבלו מברק ברכה ממי שהיה אז שר הביטחון – משה דיין.

הקמת משפחה

לסבתא ציפי וסבא איציק נולדו שלושה ילדים: אלון, רנית (אימא שלי), הילה והדס. כיום יש להם שמונה נכדים. אני, עידן, הנכד הבכור. לסבתא וסבא היה מאוד חשוב שכל הילדים ירכשו השכלה ולכן סייעו במימון הלימודים. כאשר הבן הבכור אלון החל ללמוד באוניברסיטה, סבתא רצתה לעזור לו במימון לימודיו, ולכן כהשלמת הכנסה החלה לעבוד בחטיבת "שרת" כאחות בית הספר. סבתא נהנתה מאד מעבודתה והייתה אהובה על כולם. סבתא ציפי יצאה לגמלאות לאחר כ-40 שנה כאחות בבית החולים מאיר.

בשנת 1940 בסוריה אבא של סבתי קנה לאימא שלה טבעת זהב 14 קראט עם דיוקן של המונה ליזה. הטבעת הייתה יקרה וחשובה מאוד לסבתא רבתא שלי. כשהמשפחה עלתה לישראל סבתא רבתא הביאה עימה את כל תכשיטיה כולל הטבעת. לפני עשרים שנה סבתא ציפי קיבלה את הטבעת מאימא שלה במתנה ועד היום היא שמורה אצלה. חלק מהתכשיטים של סבתא רבתא נגנבו בארץ והטבעת מהווה עבור סבתי מזכרת משמעותית מאימא שלה, שנפטרה לפני שנתיים.

הזוית האישית

סבתא ציפי: עידן הוא נכדי הראשון ולכן יש לו מקום מיוחד בליבי. התרגשתי מאד שהוא בחר לתעד את הסיפור שלי בתכנית הקשר הרב-דורי. עם השנים זיכרונות התקופה הולכים ומתמעטים  ואני מקווה שבדרך הזו סיפור הגבורה של משפחתי יעבור מדור לדור וייזכר לנצח. שמחתי לשתף את עידן ולהעלות זיכרונות מרגשים מתקופות רחוקות בעברי ובעבר משפחתי.

עידן: בתחילת התכנית מיד ידעתי שאבחר בסבתא ציפי, מכיוון שזו היתה הזדמנות להעלות ולשמר לנצח את סיפור הבריחה שלה ושל משפחתה מסוריה, אותו סיפרה לנו עוד כשהיינו קטנים מאוד. נהניתי לחקור, לשאול שאלות, להקשיב לסיפורים של סבתא וללמוד פרטים נוספים על החיים בעבר בסוריה וגם בארץ.