מאגר סיפורי מורשת

אני סבתא רינה יושבת ברגעים אלה עם גיא, נכדי האהוב. ומגוללת בפניו את סיפור חיי.

נולדתי בתימן,  סמוך לעיר צנעא, בשנת 1949. אבי היה המיילד. חודשיים אחרי שנולדתי, החלו הוריי במסע לארץ ישראל, מסע שנמשך חודשיים. בחלק מהדרך אמי ואני בזרועותיה רכבנו על חמור. בדרך החמור כשל מספר פעמים ואמי ואני נפלנו, היא הגנה עליי כשגבה על האדמה, ואני עליה.

מימין: סבתא של רינה, הוריה של רינה

הגענו לארץ לעין שמר, לאחר תלאות, אך שלמים ובריאים. אותי לקחו לבית תינוקות, כי הייתי בסך הכל בת חודשיים, אך אמי לא עזבה אותי לרגע, ישנה על הרצפה ליד מיטתי. באותם ימים הבחינה שילדים נעלמים ופחדה שגם אני אעלם, לכן שיחדה את השומר והוציאה אותי משם ללא ידיעת המטפלים. אפילו שלא קיבלה תלוש אוכל עבורי לא הסכימה להחזיר אותי אל בית התינוקות, היא השכיבה אותי בתוך קרטון של בננות וכיסתה אותי בשמיכות כל פעם ששמעה מחוץ לאוהל קולות לא מוכרים, דוברי עברית.  שהינו בעין שמר שנה. בשנת 1950 ירד שלג כבד מאוד, באותו זמן אבי החליט שחסר בצל ירוק, כאשר מספר דקות לפני כן יצא משם עם מנת האוכל, לכן חזר למקום כדי לקבל את הבצל. כשהגיע אל מרכז חדר האוכל שמע קולות של בקיעת התקרה, שעליה היה שלג רב, הוא נמלט מיד והגיע למשקוף של חדר האוכל ובאותן שניות קרס הגג, ואנשים נפצעו ואף נהרגו, היה לאבא נס גדול שהגיע אל המשקוף בזמן.

אביה של רינה: יושב ראש המועצה ובצבא

ממחנה עין שמר עברו הוריי ואני למושב "נחם", שנמצא בקרבת בית שמש, שמו הערבי היה "הרטוב" (משם יצאו הל"ה). בהגיענו לשם, התארגנו המשפחות, וכל משפחה קיבלה אוהל גדול, אחר כך עברנו לצריפים ומאוחר יותר כל משפחה קיבלה בית משלה. זכור לי שהיה בית גדול ובו היו בגדים בכל המידות, והיינו מגיעים לשם והאחראי התנהג כמו מוכר, מדד לנו בגדים ונתן לנו אותם, כמובן, בחינם. החיים היו יפים מאוד, הייתה שמחה בקרב הילדים, שיחקנו במשחקים רבים בחוץ (לא כמו היום מול המסכים, וכל אחד עם עצמו), כמו מחניים, שבע אבנים, גולות, שוטרים וגנבים ועוד… קראנו ספרים רבים, הגיע כל שבוע מיניבוס הובלה, עמוס בספרים מכל הסוגים, והיינו נכנסים פנימה ובוחרים ספר שאהבנו.

למדתי בבית הספר אבן העזר, אבא שלי היה ראש מועצה בזמן לימודיי ביסודי, והרגשתי מלאת ביטחון כבתו של ראש מועצה. בכיתה ג' קיבלתי פרס הצטיינות. אפשר לציין, בהצטנעות, שהייתי תלמידה מצטיינת לכל אורך השנים, עד שסיימתי תיכון.

בשנת 1956, כשהייתי בת 7, עברתי טראומה, סבי נרצח על ידי הפדאיון בליל שבת, כשהוא יושב ולומד תורה. הרוצח היה סמואל שנשבע לרצוח 100 יהודים, וסבי היה מספר 20. באותו הערב חיילים בדואים הרגו אותו, כשישב ליד המדורה, עם קפה ביד, מאושר מהמעשה שעשה. אחי דני אהב מאוד את סבא והוא הבטיח לסבתא שכשיהיה חייל ינקום את נקמתו, והוא היה רק בן ארבע.

תמונה של סבא של רינה

לאחר שסיימתי תיכון, למדתי באוניברסיטה העברית לשון וערבית. בשנה הראשונה עברתי משבר, אחי דני שהיה לוחם בסיירת חרוב נהרג בבקעה בשנת 1971. קיבלתי קשה מאוד את הבשורה המרה, כי הוא היה לי יותר מאח, הוא היה חבר, ואני אשת סודו. אני חיה את הכאב עד עצם היום. הוא חסר לי מאוד.

האח דני בשירות הצבאי

רינה סטודנטית באוניברסיטה

באותה שנה הכרתי את בעלי שלומי אהובי בטיול סטודנטים, ובשנת 1973 נישאנו. השמחה הייתה רבה מאוד, על אף ששנינו איבדנו אחים.

תמונות מהחינה ויום הנישואין

בשנת 1975 התחלתי את עבודתי כמורה ללשון ולערבית ביישוב נהורה, ועד לפני עשר שנים עבדתי בבתי ספר שונים, בהכנה לבחינת הבגרות בלשון, וכיום אני גמלאית, אבל עדיין מתגברת בבתי ספר שונים. בכל מהלך עבודתי, היו לי סיפוק והנאה. היום אני פנויה להשתתף בחוגים ובעשייה למען עצמי, למען המשפחה ולמען הקהילה, אני מתנדבת ב"יד לבנים" כבר מספר שנים, ואני עושה את מלאכתי באהבה רבה. אחת הפעילויות שהשתתפתי בהן כמתנדבת הייתה ליווי נציגי כיתות ח' מכל בתי הספר ברחובות והכנתם לחידון מורשת שהתקיים ביום ירושלים.

אני ושלומי אהובי, גמלאי חיל האוויר

הוריי בחיים ב"ה, ויש לי 6 אחים. נותרנו 5, דן שנפל ואח נוסף בן 57 אב ל-8 ילדים נפטר מחיידק לפני 10 שנים. אני אימא לארבעה ילדים מדהימים וסבתא לשבעה נכדים.

תמונה משפחתית

הזוית האישית

גיא: נהניתי מאוד עם סבתא והיה לי כיף לבלות איתה זמן איכות. אני מאחל לנו שנישאר בקשר כזה יחד.

רינה: היה לי זמן איכות עם נכדי האהוב, נוצר בינינו קשר עמוק. אני תרמתי לו מהידע ההיסטורי שלי, והוא מהידע הטכנולוגי שלו. היתה בינינו דינמיקה פוריה, וזאת בזכות המנחה הנפלאה נעמי. אני מאחלת לגיא להמשיך להיות סקרן.