מאגר סיפורי מורשת

כבר בשנה  הראשונה לחיי ערכתי מסע ארוך של אלפיי קילומטרים מרוסיה עד  לפולין ברכבות.

ומדוע נאלצתי לערוך מסע זה? כדי להבין זאת צריך לחזור קצת במנהרת הזמן.

כאשר הגרמנים כבשו את פולין, הורי ברחו לרוסיה. אחרי המלחמה הם החליטו לחזור לביתם שבפולין מתוך תקווה למצוא את ביתם ובני משפחותיהם. אך למרבה הצער, נודע להם שגורלם לא היה שונה משאר היהודים שניספו בשואה.

בפולין הוריי התישבו בעיירה קטנה בשם Strzegom יחד עם עוד משפחות יהודיות, שחזרו לפולין. מספר היהודים בעיירה זו איפשר לפתוח גן יהודי בעזרת אירגון יהודי עולמי. הלכתי לגן יהודי שבו כל חבריי היו יהודים. למרות האובדן הרב. ההורים שלי הצליחו לקיים חיים פחות או יותר נורמלים ולהעניק לי ולאחותי חום ואהבה.

שנתיים לפני שעלינו לארץ, הוריי החליטו להעתיק את המגורים שלהם לעיר גדולה בפולין בשם Wroclaw. בסביבה שבה גרנו בעיר זו, היו מעט מאוד יהודים ולמרות שהיה שם בית ספר יהודי, הוריי החליטו לשלוח אותי לבית ספר פולני בגלל המרחק הרב מביתינו. הרגשתי שהמעבר הזה גרם למהפך בחיי. היו לי חששות "איך אני אתקבל על ידי החברים הלא יהודים ואיך יתייחסו אלי המורים. החשדנות הייתה דו צדדית. הילדים הפולנים לא התקרבו אלי וגם אני לא עשיתי ניסיונות כדי להתקבל והרגשתי מאד בודדה. הייתה לי רק חברה אחת מהעיר  Strzegom.

תחילתה של ידידות חדשה

פעם אחת יצאנו לטיול כיתתי ובסיום הטיול המורה החליטה להיכנס לכנסיה.

לי היה ברור שהמטרה היא לסיים את הטיול בתפילה (בבית הספר שלנו היו גם שיעורי דת נוצרית, שאני לא השתתפתי בהם). למחרת ניגשו אליי שתי בנות מהכיתה ושאלו "למה לא ניכנסת לכנסיה יחד איתנו?" עניתי להן: "מה זאת אומרת, הרי אני יהודיה ואין זה נכון מבחינתי להתפלל בכנסיה". על כך הגיבו שתי הבנות "אנחנו רוצות לספר לך סוד אבל אנו לא רוצות שאף אחד ידע על כך. גם אנחנו יהודיות ואנחנו פוחדות, שאם זה יוודע לילדים אחרים, הם יתנכלו לנו" – מאותו יום זכיתי בעוד שתי חברות.

בשנת 1957 עלינו לארץ מאז יצא לי לבקר מספר פעמים בפולין. בביקורי הראשון התרגשתי מאוד. הביקור העלה זכרונות ילדות. אולם עכשיו אני מרגישה לא שייכת לפולין ואני חשה כמו כל תייר שמבקר בפולין או אורח.

הזוית האישית

אייל: למדתי על סבתא הרבה מאוד ונהנתי ללמד אותה דברים במחשב.