מאגר סיפורי מורשת

שמי אילה קאפח לבית גנס. ואני רוצה לספר על ההתמודדות של אבא אמא וילדה לאורך שנים של מלחמות למען העם היהודי:

נולדתי להורי שעלו מגרמניה. שמו של אבי היה יעקב ואמי טקלה (תרצה). הם עלו לארץ ישראל בשנת 1932 לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון אבי היה ציוני והבין שהגיעה השעה לעלות לארץ, למעשה הוא כבר רצה לעשות זאת במשך שנים, אולם היו עיכובים שונים.

בשנה הראשונה לעלייתם ארצה גרו הורי בתל אביב ולאחר מכן עברו לירושלים שם נולדנו שתי אחיותיי, אחי ואני. למיטב ידיעתי השנים הראשונות לילדותינו היו די רגועות. כשפרצה באירופה מלחמת העולם השנייה הייתי בת שנתיים ואבי התגייס לצבא הבריטי, כי האנגלים ביקשו לגייס יהודים לצבא נגד הגרמנים. למעשה המצב בארץ היה מורכב, מצד אחד לבריטים היה מנדט על ארץ ישראל  ומצד שני ביקשו מתושבי הארץ היהודים להתגייס לשורותיהם.

למרות שהתקופה הייתה תקופת המנדט, אני זוכרת כילדה, שהחיילים האנגלים לא הציקו  להפך, לפעמים רצו לכבד אותנו בממתקים. אנחנו כמובן לא נגענו בשום דבר כי סבתי תמיד הזהירה אותנו מפני אוכל של גויים. אני זוכרת שפעם אחת התאספו הרבה מאוד חיילים "בגן סאקר" שקראנו לו השדה, מטרתם הייתה לחפש "טרוריסטים" (אנשי אצ"ל ולח"י) הם הגיעו לביתנו ואני חששתי שהם יגעו בכלי הפסח ויטמאו אותם.  למזלי לא נגעו בשום דבר ועזבו אחרי זמן קצר.

בכל ערב הכריזו האנגלים על עוצר ומי שהיה ברחוב  נעצר. זוכרני, שבאחד הלילות נעצר גם סבי יהודי בן שמונים,שיצא לרגע לחצר, לא הבנתי ממה חששו החיילים הבריטים, האם מפני יהודי קשיש?  והדבר ליווה אותי זמן רב  עם הרבה כעס על האנגלים. הזוהי גבורתם?

כשאבי התגייס לצבא הבריטי בשנת 1941 הוא שירת בחיל החפרים, תחילה עברו אימונים בארץ ולאחר מכן עברו למצרים ומשם ליוון. הגרמנים הגיעו ליוון, בקלאמטה שבו את החיילים הבריטים וביניהם כ – 1500 חיילים ארצישראליים שהתגייסו בארץ להילחם נגד הגרמנים בשנת 1940. אבי היה שם, נפל בשבי הגרמנים והועבר למחנה שבויים בגרמניה.

אימי נשארה בירושלים עם ארבעה ילדים ביניהם אחי התינוק והתפרנסה בדוחק על ידי משכורת של אשת חייל. לאחר נפילתו של אבי בשבי הגרמני היו מספר חודשים שאימי לא ידעה מה קורה עם אבי האם הוא בחיים או לא?, האם הוא פצוע? היכן הוא? שאלות שנותרו באוויר עד שהצלב האדום נכנס למחנות ורק אז היא החלה לקבל מידע על מצבו.

אנחנו גדלנו כילדים רגילים לכל דבר ואימי השתדלה מאוד לשדר חיים נורמליים במידת האפשר, היא לא ספרה לנו היכן אבי, אולי כי לא רצתה להדאיג אותנו, או כי לא היה שיח פתוח וחופשי, כמו שמקובל היום.

התרגלנו שיש אבא אי שם. לפעמים הגיעו מכתבים ממנו מהשבי וגם שלחנו מכתבים חזרה שבהם סיפרנו לו מחיי יום יום. לצערנו לא שמרנו על המכתבים. אבי נפצע ברגליו בזמן המלחמה ולאחר השחרור ממחנה השבויים הוא היה עוד כשנה בבית חולים באנגליה. על שחרור השבויים שמעה אימי מפי מכרים ולא באופן ישיר (כידוע בימים ההם לא הייתה תקשורת כמו היום)

אני זוכרת את היום שבו הגיע אבי הביתה, לאחר 5 שנים  לא האמנתי שזה אבי, כי הוא נראה זקן, לא מגולח, צולע ונמוך, זכרתי אותו מתמונה שהוא שלח לנו מתחילת הגיוס שבה הוא נראה טוב כחייל בריא וסימון של איקס על מצחו, מפני שהתמונה הראתה את כל הפלוגה יחד ורצה שנזהה אותו וכמובן שעל מצחו לא היה שום סימון של איקס. אני זוכרת ששאלתיו פעם כיצד נפצע וענה לי כי נפל ממטת קומותיים וכך נפצע, כמובן שהאמנתי לו במשך שנים, עד שהבנתי שהוא למעשה נפצע במלחמה ואין לי מושג עד היום, איך נפצע ומה עבר עליו במשך חמש השנים, שלא היה בבית מכיון שלא סיפר מאומה. את הידע שיש לי היום על מחנות השבויים ומה עבר עליהם עד לשחרור, רכשתי מספרים, מאמרים וכמובן מהמרשתת, מהאינטרנט.

עברו ימים מספר עד שהתחלתי לקבל אותו כאבי, הוא מצא עבודה בחנות דגים לזמן קצר ואז פרצה מלחמת השחרור. אבי גויס כטבח במחנה שהוקם בשכונת קטמון בירושלים לאחר שחרור השכונה. ירושלים הייתה במצור, היה מחסור גדול במזון בתרופות ובמים, כי אי אפשר היה להביא אספקה לעיר, עם זאת לא היינו רעבים באמת, אבל המזון שקבלנו היה מצומצם מאד. אני כ"כ פחדתי מההפגזות, שאכלתי מעט מאד.

מלחמת השחרור זכורה אצלי כתקופה קשה. אנחנו גרנו בבית בין 2 קומות בשכונת נחלת צדוק, בקומה הראשונה. על החלונות שמנו שקי חול שמילאנו עם סבתא שלי. בזמן שמילאנו שקי חול אמרה לנו סבתי ז"ל להגיד תהילים. לאחר שנים כשפרצה מלחמת ששת הימים, ואני כבר אמא ל-4 ילדים ובעלי מגויס, שוב קיבלנו שקים כדי למלא בהם חול ולהניח על החלונות, זוכרני שאמרתי לילדי לעזור במילוי השקים ולהגיד תהילים, בדיוק כמו שעשינו עם סבתי תשע עשרה שנים קודם לכן.

בעיה גדולה מאד הייתה בעיית המים בירושלים, היו בורות מים,וכשהחל המצור סימנו את הבורות ופקחים נעלו אותם. פעם ביום היו פותחים את הבורות ומחלקים מים לאוכלוסיה, כל משפחה קיבלה תלושים לפי מספר הנפשות ולפיהם ידעו הפקחים כמה מים לחלק לכל משפחה. למזלנו הרב היה בביתנו בור מים, כך שלפחות לא נאלצנו לעמוד בתור ברחוב כדי לקבל את המים. במקומות רבים עמדו אנשים בתור ברחוב ולא פעם נהרגו  מאש צלפים. נראה לי  שכל ירושלמי שהיה בעיר בזמן המצור, חש עד היום, את חשיבות המים לעיר!

בזמן מלחמת השחרור לא למדנו כי היו הפגזות והיה מסוכן מאוד לצאת מהבית. מעת לעת היו הפסקות אש (שהערבים הפרו לא פעם) באחת מההפסקות האלו חל חג השבועות והחליטו לקיים שיעורים בבית הכנסת שהוריי התפללו בו (רח אוסישקין) אחותי ואני הלכנו ללמוד בשמחה, וזאת לזכור שבמשך חודשים לא למדנו די השתעממנו בבית והיינו צמאות ללימודים (עדיין אין מחשבים פלאפונים טלפונים וכו' גם חשמל לא היה.) זכור לי שיעור אחד מאותו יום יחיד, שהלכנו והוא על מגילת רות. אולי בגלל סיפור זה אני מחוברת מאוד למגילת רות עד היום.

בדרכנו חזרה החלה הפגזה אחותי ואני רצנו מבניין לבניין לתפוס מחסה עד שהגענו הביתה. אינני יודעת כמה פעמים פרחה נשמתה של אמי באותו יום. כמובן שלא חזרנו שוב ללימודים עד סוף מלחמת השחרור. לאחר המלחמה חזרנו ללימודים, תקופה מסוימת למדנו שתי כתות יחד, כי  לא היו די חדרי לימוד. החלה העליה מארצות הגולה למדינה החדשה הקטנטונת. שנה אח"כ למדנו בשתי משמרות, , שוב כי עדין לא היו מספיק כיתות. זאת הייתה חוויה בפני עצמה.

הייתי בתנועת נוער עזרא, ושם הכרתי את אישי. התחתנו ונולדו לנו הילדים. לכאורה חיים רגועים. לימודים, עבודה ילדים, אבל בארצנו הקטנה אין שקט והנה הגענו למלחמת ששת הימים. למחרת יום העצמאות החלו בגיוס כוחות מילואים, לאחר סגירת מיצרי טירן ע"י המצרים. תקופת ההמתנה נמשכה שלושה שבועות. היה פחד שאולי יצליחו להשמידנו. דודותי מאמריקה בקשו שנשלח לפחות את ילדינו אליהם, כדי להצילם, זאת הייתה תחושה קשה. כמובן שלא נענינו לבקשתם ואפילו לא דנו בכך, זו היא ארצנו!

בתקופת ההמתנה החילונו לאגור מזון. נראה לי, שכל מי שחווה את מלחמת השחרור, חשש מתקופת רעב ומחסור במים. מלבד מוצרי מזון הכנתי דליים וקערות ומילאתי בהם מים, שהעמדתי בכל מיני מקומות בבית.

בעלי גויס לחטיבה הירושלמית ואני נשארתי בבית עם ארבעה ילדים, ביניהם תינוק בן שבעה שבועות. התמונות ממלחמת השחרור חזרו, אולם הפעם יש לי אחריות על משפחה שלמה. גם הפעם גרנו בבית בן שתי קומות והשכנות, שבעליהן גויסו, באו לישון אצלנו וכן חמותי, הרבנית קאפח, חמי, הרב קאפח, שתה במשך ימי הלחימה על ירושלים, רק מים ואכל לחם יבש, כשבקשנו שיאכל משהו יותר מזין אמר, שכאשר נלחמים על ירושלים צריך לצום. {אלא שהוא לא היה צעיר ולכן לא יכול לצום}.

מלחמת ששת הימים, כשמה, ארכה ששה ימים ולאחריה גדלה הארץ מאד וירושלים שוחררה. זוכרת אני שהלכתי ברחוב ובלבי מתרונן הפסוק:"שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה," (תהלים קכו א ב) באמת היינו כחולמים. הרגשתי שאני מרחפת…לא האמנתי שהכותל המערבי בידינו. תשע עשרה שנים ידענו שאי אפשר להגיע אליו והנה הוא בידינו, לא יאומן.

כששמעתי, במלחמת השחרור, שהרובע היהודי נפל, הרגשתי שחרב הבית. הייתה תחושת אבל קשה, הגיעה מלחמת ששת הימים והנה התבשרנו על שחרור ירושלים המזרחית ובתוכה הכותל המערבי.

ירושלים שלנו – בידינו!

כשהגיע חג השבועות התמלאה העיר בתושבים שנהרו לכותל, גם אחותי הייתה שם וכשחזרה נגעתי לה בידיים שנגעו באבנים ולא רציתי לשטפן במים, לא האמנתי שזה אמתי. היום כ"ח באייר שנת תשע"ז, אנו חוגגים  חמישים  שנה לאיחוד ירושלים !

סרטון סיום שנה הקשר הרב דורי באולפנת עפרה 2017

מצגת איילה-זכרונות ילדות

הזוית האישית

איילה: היה לי מצוין לעבוד עם אפרת, התלמידה הצעירה, שהלכה עמי לאורך כל התיעוד. קשובה, מייעצת מחייכת והכל בסבלנות גדולה. התמצאותה במחשב הייתה לעזר רב, בפרט שאני בגילי, לא כל כך מתמצאת בכל נבכי המחשב. תודה לך אפרת!

אפרת המנחה: היה לי מדהים ! בעיקר בתור ירושלמית לדעת איך העיר הייתה לפני שעוד נולדתי, לשמוע סיפורים מרתקים על העבר של משפחתה ועל העיר שאני כל כך קשורה אליה. במשך התכנית העמקתי את הסבלנות והאהבה שלי למדתי להקשיב בצורה כנה ופתוחה. אני חושבת שהתכנית היא מתנה לכל תלמידה!!!