מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המטר האחרון – פגישתי עם יגאל אלון

סבא נתן ואשתו יהודית וינקלר
סבא נתן ואשתו מטילים בארץ
השתתפותו של סבא נתן אריה במלחמת ששת הימים

פרק ראשון: מבצע "רותם"
מלחמת ששת הימים פרצה בתאריך 5 ביוני 1967.לא!זאת אומרת כן! המלחמה באמת פרצה אז, אבל רציתי להתחיל את הסיפור שמונה שנים קודם…בחורף 1959.
 
השתחררתי משירות צבאי סדיר, בחטיבה 7 ובבית הספר לשריון. הייתי איש צוות בטנק שרמן.הציבו אותי לשרות מילואים בחטיבה 37, גדוד 377, פלוגה ה'. החטיבה היתה שייכת לפיקוד צפון והבסיס היה ליד עכו. בחטיבה היו גדוד חרמ"ש (חיל רגלים משוריין), גדוד טנקים קלים והגדוד שלי, גדוד טנקים בינוניים מדגם m51. באותו זמן הכרתי את יהודית וינקלר.בילינו וטיילנו יחד ברחבי הארץ. בחורף בתחילת 1960 החלטנו להנשא. באותם ימים היתה מסורת לקיים טקס אירוסין, מפגש היכרות בין משפחות שני הצדדים. את המפגש קבענו למוצאי שבת בשבוע של פורים.
 
"התנגדות לאירוסין באה ממקור בלתי צפוי: גמאל עבדול נאצר…"
התנגדות לאירוסין באה ממקור בלתי צפוי: גמאל עבדול נאצר, נשיא מצרים באותם הימים ושונא ישראל מושבע, הכניס כוחות שיריון לחצי האי סיני, בניגוד להסכם שביתת הנשק משנת 1956. צה"ל החליט לגייס בצו 8 (צו גיוס חירום) את חטיבת המילואים 37. באישון הלילה, בתחילת השבוע שבו היה אמור להתקיים הטקס, דפקו על דלת ביתי. צה"ל קרא לי והלכתי…הלכתי ברגל בערפל הלילה לבית של יהודית והשארתי לה פתק מתחת לדלת:טקס האירוסין בוטל!!! צה"ל קרא לי והלכתי, אינני יודע מתי אשוב…נתחתן, אך בלי טקס אירוסין,
שלך, באהבה תמיד, נתן.
 
לאחר פחות משבועיים שוחררנו ממה שנקרא היה "מבצע רותם". כמה חודשים לאחר מכן נשאנו, ומאז היה שם משפחתה (ושם משפחת ילדיה ונכדיה) אריה. לא הייתי זוכר את מבצע רותם לולא היה כרוך בביטול טקס אירוסי, ולכן החלטתי שהוא קשור לנושא המצגת הזאת.   
 
תמונה 1
 
"תקופת ההמתנה" גוייסתי למילואים, שוב בצו 8, ב-19 במאי 1967. לא הייתי בין הראשונים שגויסו, אך רבים יותר גויסו אחרי. תוך כשבוע ימים הושלם גיוס המילואים הארצי "כל העם צבא".עם ישראל כולו, חיילים כאזרחים, היה דרוך כקפיץ.בציבור היו חששות ובהנהגה המדינית חששות כבדים הרבה יותר, כמעט פחד…אבא אבן, שר החוץ שלנו התרוצץ בין בירות העולם, למצוא לנו בעלי ברית, שיפעילו לחץ בינלאומי על נאצר.מאמציו נכשלו וכולם הבינו שמלחמה היא בלתי נמנעת…ואנחנו? – החטיבה שלנו התמקמה בעמק יזרעאל.
 
מאוחר יותר עברנו לחורשת עין זיתים, סמוך לצפת.עסקנו באימונים ותרגלנו כל תרחיש אפשרי. היה ברור שלא מדובר באימון שגרתי נוסף, אלא שהפעם צפוי הדבר האמיתי.אך התקופה ארכה ונמשכה מעבר לכל צפי סביר…זכיתי והפלוגה היתה מורכבת מחבר'ה נעימים ברובם הגדול. למעשה היחיד שלא חיבבתי אותו היה הטבח הפלוגתי, שהיה גם נהג זחל"ם המ"פ. לדעתי הוא היה טיפוס לא נעים בהחלט. הוא מוזכר כאן, כי הוא יחזור ויופיע גם בפרק אחר, בהמשך…קבלנו חופשה לשעות ספורות, כדי לנסוע לצפת, קילומטרים ספורים מהחניון שלנו.תושבי העיר יצאו מגדרם כדי לבוא לקראתנו ובתי המלון הזמינו אותנו להתקלח אצלם.נכנסתי לחנות ספרים וקניתי ספרון לבתי אלונה, שהייתה בת שנה וארבעה חודשים. זה היה ספרון מצויר, בכריכת קרטון קשה, ושמו "הב-הב". ספר זה, יחזור ויופיע גם הוא בהמשך…כשחזרנו ניסיתי לשלוח את הספר לבתי, אך בדואר הגדודי סרבו לקבל אותו "מכתבים בלבד" הייתה הוראה מפורשת של המג"ד. כעסתי מאוד על הפקודה המטופשת, אך לאחר זמן עלה בי רעיון: אקח אותו אתי לקרב, ואם אזכה לחזור ממנו אתן אותו לאלונה במו ידי!קמע? אולי! כדי לשמור על הספר מצאתי מקום טוב עבורו: קופסת הטלפון האחורי שמחוץ לטנק.
 
קופסה כזו הותקנה בכל טנקי השרמן במלחמת העולם השנייה, כדי לאפשר לאנשי חיל הרגלים, שהסתערו בעקבות הטנקים, לדבר עם צוות הטנק. בצה"ל כבר לא לחמו באותה צורה, אך עדיין התקינו את הטלפונים האלה, גם בטנקים משודרגים, ואפילו בזה שלנו.במוצאי שבת שלאחר מכן נתקבלה בשורה נהדרת: חלק מאנשי הפלוגה מקבלים חופשה בת 24 שעות, עם הסעה הביתה, וכשישובו, ביום א' בערב, יצא חלק אחר, וכן הלאה…המתח התפוגג באחת אולי בכל זאת לא תהיה מלחמה? הייתי אמור להיות בקבוצה השנייה, שתצא ביום א' בערב, אך בשוב הראשונים הונחתה פקודה חדשה: החופשות בטלות!!! צה"ל מבולבל?… 
את התשובה גילינו למחרת…
 
פרק שלישי: "סדין אדום"
ביום שני בשבוע, בחמישה ליוני 1967, בשעה 8 בבוקר, נשמעה בכל רשתות הקשר של פיקוד דרום הסיסמא "סדין אדום", אות ההסתערות! "נוע נוע סוף" נשמע בחטיבה 7 (החטיבה שלי בעבר, בשירות הסדיר) קולו הצרוד תמיד של שמואל גורודיש (גונן), מפקד החטיבה (מי שהיה ב-1956 המ"פ הראשון שלי בפלוגה ב'-גורודיש, בגדוד 82, גדוד השרמנים של חטיבה 7).
 
חטיבה 7 זינקה והסתערה על צומת רפיח, שטפה אותו ונעה לתוך סיני, וכבשה את אל-עריש. כך החלה על הקרקע מלחמת ששת הימים!דקות לפני כן המריאו מטוסי חיל האוויר, מכל הבסיסים בארץ, ותקפו, בהפתעה גמורה, את חיל האוויר המצרי, בבסיסיו, על הקרקע, בעוד טייסיהם סועדים ארוחת בוקר בחדרי האוכל. גלים גלים, במשך 3 שעות, תקפו המטוסים וחזרו ותקפו, את שדות התעופה המצריים, השמידו את מרבית המטוסים על הקרקע ופוצצו והרסו את מסלולי ההמראה והנחיתה. חיל האוויר המצרי, הגדול בחילות האוויר של מדינות ערב, הגדול מחיל האוויר שלנו הושמד. מלחמת ששת הימים הוכרעה כבר בשלוש השעות הראשונות שלה…
 
הירדנים, למרות כל אזהרותינו, הצטרפו למלחמה נגדנו. הם תקפו את כוחותינו בירושלים וירו פגזים על נתניה.החטיבה שלנו, השייכת לפיקוד הצפון, והייתה מיועדת ללחום בסוריה, נשלחה דרומה, לכיוון ג'נין, אך הגדוד שלנו, גדוד השרמנים 377, הופרש מן החטיבה ועבר לעמק החולה, למרגלות רמות נפתלי, כדי להיות גדוד הטנקים השומר על ישראל מפני התקפת הצבא הסורי!
המלחמה פסחה עלינו…
 
פרק רביעי:המלחמה נגמרה!
בוקר יום ששי, היום החמישי למלחמהביום ששי בבוקר הודיעו ברדיו ושמענו כולנו הוכרזה הפסקת אש!         שמחה והתלהבות פרצו בקרב כולנו!ישבתי וכתבתי גלויה ליהודית, גלויה קצרה:המלחמה נגמרה! את טיאנו לא פגשתי."לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם".
נפגש בקרוב, שלך, נתן.
 
טיאנו, שמואל טיאנו, היה חבר ילדות שלי, שלמד רפואה בצרפת. כשנפרדתי מיהודית בעת הגיוס, סיכמנו שהשם טיאנו ישמש קוד לכך שאני נמצא מעבר לגבול! "לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם" ציטוט מדברי אברהם שפירא ראשון וזקן השומרים בארץ. הלכתי לשלוח את הגלויה בדואר הגדודי, וכשחזרתי נתקבלה פקודה: לעלות על הטנקים! עולים על הרמה! עלינו על הטנקים ויצאנו לדרך.
המלחמה שלנו התחילה!
 
פרק חמישי: "תחנות הרצל, כאן הרצל"
בצהריים הגענו לגבעת האם שליד כפר סולד.היינו אמורים להיות הפלוגה הפורצת, חוד החנית! אך פירקו את הגדוד שלנו… שתי פלוגות סופחו לחטיבת גולני, להסתערות על תל-פאחר, ופלוגתי ופלוגה נוספת סופחנו לחטיבה 8 של אלברט.הגדוד של בירו (שהיה מ"פ שלי בשרות הסדיר) מחטיבה 8, פרץ בראש, כך שבמקום להיות הפלוגה הראשונה הפכנו להיות פלוגה החמישית…ככל שראתה העין היו עוד ועוד טנקים, עוד ועוד זחלמי"ם, עוד ועוד כוחות…עמדנו וחיכינו לתורנו…באותה שעה עצמה צלצל צ'טה (היום פרופ' יורם קורן) ליהודית ואמר לה: נתן חצה כרגע את הגבול לסוריה! הייתה הפגזת מרגמות עזה ביותר. משמאלנו בער זחל"ם שחטף פגיעה ישירה, עוד לפני שהגענו.
 
אינני יודע מה קרה לאנשי הצוות..ליד הזחל"ם עמדה חבורה של הפיקוד הבכיר, עתירי פאלפלים, בעוד הפגזים נופלים מימין ומשמאל ברצף אדיר…עמדו וסימנו לנו באצבעות: בהצלחה חבריא! הפגזים לא הטרידו אותנו, הטנקיסטים. פגז מרגמה לא יכול לעולל הרבה לטנק שרמן, אפילו אם הוא פוגע בו פגיעה ישירה. אבל לעמוד ככה? חשופים ללא כל מיגון! כשפגיעת פגז אפילו במרחק עשרות מטרים מהם יכולה לקחת את חייהם! וללא כל הכרח הרי הכל התנהל לפי התוכנית! רק בשביל לעודד אותנו…קבלתי את זה ברגשות מעורבים. אי הבנה, כמעט כעס עליהם, בגלל סיכון חייהם! וגם עידוד, הרבה עידוד!..עמדנו וחיכינו לתורנו…
 
הרגשתי צורך להתבדח מעט, לצמצם את המתח."מלחמה זה כמו קולנוע, רק שהקהל משתתף" אמרתי בקשר הפנים של הטנק."עשר שנים אנחנו יורים בחביות, היום החביות יורות בחזרה" הוספתי ואמרתי. תחנות הרצל, כאן הרצל. אני מאחל לכולכם לחזור בשלום! נוע נוע סוף!!! סוף-סוף נשמעה הפקודה המיוחלת נוע נוע סוף! מפי עמי לב-טוב המ"פ שלנו.הרצל זה אנחנו, פלוגה ה'. זינקנו, טנק אחרי טנק, והתחלנו לעלות בשביל הצר והתלול. למה הוא אמר אני מאחל לכולכם לחזור בשלום! שאלתי אני, צריך היה לומר: "אני מאחל לכולנו לחזור בשלום!".
 
עד היום, 45 שנים אחרי, אני זוכר בודאות את המשפט הנורא והמצמרר הזה! אך בשום אופן אינני זוכר אם אמרתי אותו בקשר הפנים של הטנק, או שרק חשבתי אותו לעצמי…רב-סרן עמי לב-טוב מפקד פלוגה ה' גדוד 377 נפצע בקרב בזעורה בתאריך 9.6.1967.  הוא נפטר 28.6.1967.
 
העליה היתה קשה מאוד, אך קלה יותר ממה שהוזהרנו מראש. רק אחרי המלחמה נודע לי, ששני דחפורי הענק שבגללם פינינו שלשום את הכביש, דחפורים בלתי ממוגנים, נהוגים בידי מילואימניקים מבוגרים וקשוחים, נעו בראש כולם ופלסו לנו דרך!…ולפתע, ללא כל סיבה, כבה מנוע הטנק…כל הניסיונות להתניע מחדש נכשלו…
הודענו בקשר הפלוגתי לזחל"ם החימוש הפלוגתי, וציפינו לחילוץ…     הטנקים האחרים עקפו אותנו.
 
אצל גורודיש (המ"פ הראשון שלי, שסלדתי ממנו) זה לא היה קורה הרהרתי לעצמי.לאחר זמן ממושך הגיעו אנשי החימוש והצליחו להתניע. חזרנו לנוע, אך את הפלוגה אבדנו, וכנראה גם תעינו בדרך…נסענו מעט, שמענו קולות קרב, אך לא ראינו את הקרב. לפתע הופיע ג'יפ ובו סרן מחטיבת גולני.נסער כולו בקש מאתנו לנסוע אחריו כדי לחסל עמדת אויב שממטירה אש תופת על אנשיו. שלום לך תל-פאחר, הגענו (בטעות) אליך! עשינו כדבריו, זיהיתי את העמדה וחיסלתי אותה בפגז נפיץ. הקצין מגולני נפנף בהתלהבות, אך הזהיר אותנו מתותח נ"ט.לקח לי זמן לזהות את תותח האויב. כשזיהיתי יריתי, נכון יותר ניסיתי לירות, אך היה מעצור בתותח…ואז זה בא!!! הטלסקופ היה מכוון לתותח הסורי, ומבעד לטלסקופ ראיתי את הפגז שלו עף לקראתנו, ושמענו את הרעש האדיר של הפגיעה…דממה השתררה אחרי הפגיעה.
 
ראיתי ששלושתנו בצריח לא נפגענו ומיד נפלה עלי ההרגשה ששני אנשי התובה, הנהג והמקלען, אינם עוד איתנו. לשמחתי הרבה טעיתי, הם לא נפגעו. הנהג התאושש מן ההלם והחל לבצע נסיגה. התותח כאמור התקלקל ובלעדיו נאלצנו לסגת.תוך כדי התמרון המסובך לנסיגה, פגעו בנו 3 פגזים חודרי שיריון נוספים, ברעש מחריד, אך גם הם, כפגז הראשון, לא הצליחו לחדור!
נס! פשוט נס!
בינתיים הגיע אלינו זחל"ם המ"פ, מלא באנשי המפקדה. הם שמעו שעשרה אנשי גולני לכודים תחת אש תופת ולא יכולים להחלץ. נהג הזחל"ם, הוא הטבח הפלוגתי שדיברתי בו סרה בפרק קודם, הוריד את כל האנשים מהזחל"ם ונסע לבדו תחת אש וחילץ את עשרת הלכודים, תוך סיכון חייו הוא!

על כך קבל צל"ש לאחר המלחמה! טעיתי בהכרת האיש, טעיתי בגדול! כשהגענו למקום מבטחים, יצאנו מהטנק לבקרת נזקים. זהינו מיד את ארבעת חורי הפגיעה, שכאמור בנס לא חדרו ולכן לא נפגענו. אחת הפגיעות הייתה בתותח שלנו, וחששתי שהפגיעה גרמה לו לעיוות, עד כדי אי יכולת לירות בו, דבר שהחלטתי לבדוק עם אנשי החימוש, לכשנפגוש אותם. אך ערכתי בדיקה נוספת, פרטית שלי…ניגשתי לירכתי הטנק, לקופסת הטלפון האחורי ונוכחתי שהספר של אלונה, הב-הב, ללא פגע..

לאחר המלחמה הרבו אויבינו לתאר את החייל הישראלי האכזר, הפוגע ללא רחם בחסרי ישע! הייתי רוצה לזמן אותם לטנק שלי, בתאריך 9 ביוני 1967 אחר הצהריים, כדי לראות את החייל הישראלי, שפשוט מנסה לשמור על הספר של בתו… לכן הקדשתי בסיפורי מקום להב-הב, שאכן נמסר לאלונה אחרי המלחמה…

המשכנו לנוע וחברנו לפלוגתנו בזעורה, היעד המקורי שלנו…החשיך והתארגנו לחניון לילה בארץ אויב, חניון שתרגלנו רבות, מאורגן בהגנה קיפודית. שמענו על פציעתו הקשה של עמי לב-טוב, המ"פ שלנו, מפגיעת צלף בצוארו, בקרב על זעורה. בהמשך הערב – לא יאומן – הגיעו אלינו אנשי הרבנות הצבאית, וחלקו לכל אחד יין לקידוש של ערב שבת.

פרק שישי:   שבת – היום השישי למלחמה

התעוררנו (זאת לא הייתה שינה של ממש) בבוקר יום שבת, בארץ זרה, ארץ אויב, ברמה הסורית (לימים רמת הגולן), שפעלה כה רבות נגד ישובי צפון הארץ, ממלחמת השחרור ועד היום. המשכנו לנוע, עוד ועוד ועוד…שרר שקט! לא נתקלנו באויב, לא חיילים ולא אזרחים! כולם פשוט ברחו…

מילון

שרמן
m4 שרמן (על שמו של הגנרל האמריקני ויליאם שרמן) הוא טנק אמריקאי בינוני שהיה עמוד השדרה של גייסות השריון של הצבא האמריקאי במלחמת העולם השנייה. טנקי שרמן רבים נוספים הועברו ליחידות השריון של צבאות בעלות הברית במסגרת תוכנית השאל-החכר, הבולט מביניהם הוא הצבא הבריטי. השרמן יוצר בקנה מידה נרחב. הוא הטנק השלישי בתפוצתו בעולם, והטנק המיוצר ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית - כ-50,000 טנקי שרמן מכל הדגמים יוצרו בסך הכל במהלך המלחמה, והוא הפך לאחד הטנקים הידועים ביותר בהיסטוריה הצבאית.

מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

ציטוטים

”עם סיבוב התותח קדימה, הפך הלוע שלו להיות גבול מדינת ישראל!!!“

”"לא הרגתי ולא נהרגתי אף פעם" ציטוט מדברי אברהם שפירא ראשון וזקן השומרים בארץ.“

הקשר הרב דורי