מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

המטמון הסודי בבית בעכו

סבא חיים והנכד רני זילברמן
בעיר לייפהיים 1947-חג הביכורים
ילדותו של חיים בארץ ישראל בשנות ה-50

הורי, פליטי השואה, הגיעו לארץ ישראל בתקווה לבנות את עתידם במדינה יהודית. אבי, אדם מסורתי, העניק לי ולאחי ידע על היהדות, בלימוד תפילה בבתי-כנסת ובשמירת מצוות.

החוויה שלי כילד קשורה להיסטוריה היהודית. איבדתי בני משפחה, דודים, בני דודים, סבים וסבתות שנספו בשואה.

אחרי מלחמת עולם השנייה בשנת 1945, לאחר שהושמדו המשפחות של אבא יצחק זילברמן ז"ל, נותרו שתי אחיות – אחת ששרדה את השואה – רבקה רוזנצוייג ואחות אחת שעלתה לישראל בשנת 1938 – חנה סיגל (צוורלינג). סבא חיים מספר שלאמא שלו, צילה, נותר רק אח אחד מתוך שישה. הוא היה זמר במקהלת הצבא האדום. בעזרת "ההגנה" ההורים שלי הגיעו יחד איתי למחנה פליטים בגרמניה לעיירה בשם לייפהיים, שם הכשירו את אבי להיות חייט, דרך הסוכנות היהודית.

בשנת 1947 נסגרו השערים לעליית פליטים (ניצולי שואה) לישראל. אני זוכר שהשתתפתי עם אבא יצחק ועם אמא צילה ואחותו של אבי, יחד עם כל תושבי המחנה והילדים, בהפגנה נגד סגירת השערים ע"י האנגלים לישראל.

פליטים ניצולי שואה

תמונה 1

כתבה בעיתון מאת יעל ברנובסקי

תמונה 2

העלייה לישראל

הוריי יכלו להגר לאוסטרליה או לשוויץ או לארה"ב, אבל אבי החליט שהמקום היחידי עבור יהודים זה מדינת היהודים, ארץ ישראל. באוקטובר 1948 עלינו לישראל באנייה "קסרטה" אני זוכר את השייט באנייה והשהות במחנות עולים בפרדס חנה וגם בבת-גלים בתנאים קשים. הצריף בו גרנו הכיל מעל 50 נפשות. רק כעבור חצי שנה כשעכו שוחררה, אבי מצא בית בודד שגרה בו משפחת פליטים בת 3 נפשות.

הבית היה מוקף בחומה ובתוכו פרדס גדול של פירות מסוגים שונים (תפוחי עץ, אגסים ועוד) ובריכה גדולה עם באר. הבית היה שייך לערבי עשיר שלא ברח מישראל למרות מלחמת השחרור ונשאר לגור בחיפה. כעבור שנתיים הוא בא לביתו ואמר שמדינת ישראל הכירה בו כבעל הנכס והמשפחות הגרות בבית חייבות לשלם דמי מפתח ושכירות לבעל הבית.

במהלך מגורינו בבית, אבי מצא במקרה מטמון שהוחבא באדמה – זה היה ארגז גדול וסגור וחיכה לבעל הבית שעדיין לא הופיע. ברגע שבעל הרכוש שאל על המטמון, הורי הראו לו את הארגז טמון באדמה. הוא פתח את הארגז, הודה להורי והחליט שמאותו רגע הם הופכים להיות חלק ממשפחתו. כל מוצאי חג הפסח הערבי עם חמולתו היו מופיעים עם מזון רב (פיתות, חומוס, זיתים ועוד מזון למכביר) פורשים שטיח גדול בסלון יושבים על הרצפה וסועדים ביחד איתנו.

בשנת 1949 למדתי בכיתה א' בעכו. כל התלמידים לא ידעו עברית, כך שבמהלך היום למדנו גם עברית וגם את כל יתר המקצועות. אחי ראובן נולד במרץ 1949.  אני, שהייתי כבר ילד גדול, הייתי חייב לעזור להורי גם בטיפול במשק (שכלל שתי עזים, תרנגולות הודו, תרנגולות, ברווזים, אווזים וגם גידול אפרוחים והשגחה על מדגירת ביצים) וגם בהשגחה על אחי התינוק. האכלתי את כל חיות משק הבית. חלבתי את העזים וכמובן המשכתי ללמוד גם בבית ספר.

בילדותי כתלמיד, עד כיתה ד', חוויתי חוויות רבות: הכרתי את כל העולים החדשים שהגיעו מכל הארצות: מרוקו, רומניה, תימן, טורקיה, פולניה, עיראק ורוסיה. התרבויות הרבות התבטאו בלבוש מסורתי, במאכלים, בשפה ובמבטא שהסגיר את מוצא האדם. כשהייתי בן 10 שהיתי בקיבוץ גבעת ברנר אצל משפחת אחות אבי. למדתי אז בכיתה ה'. שם פגשתי את ה"צברים" בפעם הראשונה. המפגש עם הצברים חולל בי שינוי בזהות הגלותית. העיתונאי לימים – שלום קיטל, למד איתי בכיתה. הדוד משה, הבעל של דודתי חנה, סייע לי בלימודים והפכתי להיות תלמיד מצטיין. לצערי, נאלצתי לחזור לעכו לתרבות הגלותית, עם עבודה קשה מצידי ומהורי.

בשנת 1956 קרה משבר כלכלי במשפחה. הורי רצו להקל על חייהם וקנו חנות מכולת ברחוב הירקון בתל אביב וגרו אצל קרובי משפחה לשנה. בסופו של דבר הורי נאלצו לחזור מתל אביב שוב לעכו ולרכוש חזרה את חנות הבשר והדגים. ההפסד הכספי היה גדול. הורי המשיכו לעבוד קשה והילדות שלי ושל אחי לא הייתה קלה.

סיימתי בית ספר תיכון בקריית חיים במגמה ביולוגית-כימית. המורה שלי לתנ"ך והיסטוריה היה יצחק גלעד, אביו של אלוף צה"ל עמוס גלעד. יש לציין שהמורה יצחק גלעד היה משכמו ומעלה, העניק לכל התלמידים אהבת היסטוריה ותנ"ך. בכיתה יב' פרסמו בעיתונות שצה"ל זקוק לטכנאי קשר שסיימו בגרות ראלית. משנת 1961 עד 1962 למדתי בבית ספר צבאי את המקצוע. בצה"ל הייתי טכנאי קשר ולאחר מכן הלכתי ללמוד בטכניון אלקטרוניקה. במקצוע זה עבדתי במשך 30 שנה עד הפנסיה.

בזמן השירות הצבאי שלי, נלחמתי במלחמת ששת הימים בירדן ובגולן. שימשתי טכנאי קשר בזחל"ם הפיקוד של המח"ט. במלחמת יום הכיפורים נלחמתי בגולן. גם שם הייתי טכנאי קשר וכך גם במלחמת שלום-הגליל בשנת 1982. אני זוכר שבמלחמת ששת הימים בכניסתנו לפאתי שכם, עמדו אזרחים וחיילים ירדנים ומחאו כפיים לכוח הצבאי שנסע בכביש לכיוון שכם. הם חשבו שאנחנו כוח עיראקי שבא לסייע להם. כשהסתברה להם הטעות, החיילים הירדנים התפזרו בבהלה, נסו לכיוון ההר והחלו לירות עלינו והתחיל קרב קשה. באותו לילה הכוח הקים מאהל פיקוד ברחבה שליד המשטרה בשכם. שם פגשתי לראשונה את מנהיגי העדה השומרונית לבושים בגלימה אדומה ותרבוש על ראשם, צועדים אל מפקד החטיבה בגלל קרבתם ליהודים. כשסיימנו את משימתנו בכיבוש שכם, העבירו את כוחותינו לכיוון ים כנרת שם התארגנו הכוחות על יד קיבוץ גונן, על מנת לעלות לכיוון הגולן לכיבושו. אחרי שהצלחנו לכבוש את הגולן, כוחותינו התארגנו בעיר קונטרה עד לסיום המלחמה.

 

את אהבתי לשירה, אני מממש כיום בחזנות ובשירה במקהלת "יצהל".

תמונה 3

הזוית האישית

אנחנו נהנינו מהעבודה ומהחוויות במהלך העבודה כל אחד תרם את תרומתו, עבדנו על העבודה במטרה לשתף אנשים במעגלים יותר נרחבים על תולדות משפחת זילברמן.

מילון

ציונות
ציונות היא מגמה ערכית השואפת למימושה בפועל של מסגרת לאומית עצמאית ליהודים. הציונות החלה כתנועה לאומית יהודית בסוף המאה ה-19 במרכז ומזרח אירופה, כתנועת תחייה לאומית יהודית, כתגובה לפוגרומים והתנכלויות אנטישמיות ותנועות לאומניות באירופה. מראשיתה היו מטרות הציונות שיבת ציון, קיבוץ הגלויות, החייאת התרבות והשפה העברית וביסוס ריבונות יהודית עצמאית.

תקומת עם ישראל
בניה מחדש; התחדשות; תחייה; שיקום - של ארץ ישראל

קיבוץ גלויות
השאיפה לחזרת עם ישראל למולדתו נשמרה ברציפות מאז חורבן הבית השני. ארץ ישראל היא מדינה שאליה הגיעו יהודים מכל קצוות עולם (נקבצו מארצות ניכר)

ציטוטים

”"המפגש עם ה"צברים" חולל בי שינוי ב"זהות הגלותית".“

הקשר הרב דורי