מאגר סיפורי מורשת

שמי שושי פורת (לבית לוי) ואני הסבתא של מיכל שגב הלומדת בבית הספר יגאל אלון שבקדימה, מקום שהיה ביתי השני במשך יותר מ-30 שנה.

נולדתי בסופיה בירת בולגריה בשנת 1944 לקראת סיום מלחמת העולם השנייה. עם הפיכתה של בולגריה למדינה קומוניסטית החלו יהודי בולגריה הציונים להתכונן לעליה לארץ ישראל. בשנת 1945 הצטרפו הורי שרה וארנולד לוי למפלגת "פועלי ציון" בסופיה. ולאחר קום המדינה החלה העלייה הגדולה של יהדות בולגריה לישראל ואנחנו ביניהם. בנובמבר 1948 הגענו לישראל באנייה בשם דרומית ואני בת 4.

סבתא שושי בת שנה וחצי עם אמא שרה בסופיה

תעודת עולה

בחודש נובמבר 1958 עשר שנים בדיוק לאחר עלייתנו ארצה ולאחר שעזבנו את קיבוץ גליל ים, שבו התגוררנו במשך 6 שנים, הגענו למושבה קדימה שבשרון שבה קנו הורי בית קטן עם חלקת אדמה בכספי פיצויים שקיבל אבי מגרמניה ואני התחלתי את לימודי התיכוניים בביה"ס התיכון האזורי "רופין" שבעמק חפר.

שנת 1958 הייתה שנה בעלת משמעות מיוחדת למושבה שכן בשנה זו התבצע האיחוד בין המושבה הוותיקה קדימה, שחגגה אז 25 שנים לקיומה, לבין שיכון ומעברת יציב שהוקמו לאחר קום המדינה מדרום מזרח למושבה וקלטו עולים חדשים מתימן, פרס,לוב,עירק רומניה ועוד שהגיעו ארצה בראשית שנות ה- 50.

במשך שנים מספר התנהלו שני חלקי היישוב בנפרד עד האיחוד למועצה המשותפת בשם מועצה מקומית קדימה.

בשנת 1960 הוקם ביישוב בי"ס יסודי ממלכתי חדש בשם "אורים" על גבעות החול שבמרכז המושבה המאוחדת. עד אז היה בי"ס נפרד לילדי המושבה בכפר ולילדי העולים במעברה.

אנחנו בני הנוער משני חלקי היישוב נפגשנו בשעות אחר הצהריים והערב במועדון "הנוער העובד והלומד" שהופעל ע"י המדריך דוד ללבר, תחילה בביתו שבכפר, ואח"כ במבנה החדש שהוקם גם הוא על גבעת חול במרכז המושבה המאוחדת.

כאן נהנינו מפעילות חברתית עניפה וכאן גם פגשתי את חברי הראשון(והיחיד) יעקב אליהו (פורת) שעלה ארצה מפרס וגר במעברה. היינו הזוג הראשון בקבוצה המעורבת שגם נישא ברבות הימים והקים את ביתו בקדימה.

בסמינר למורים "הדסים".

יעקוב ושושי על חוף ימה של נתניה

בסמינר המורים "הדסים"

בקיץ 1962 סיימנו את לימודינו בבית הספר התיכון.

יענקלה חברי התגייס לצבא ואני נרשמתי ללימודי הוראה בסמינר למורים שהיה בפנימיית "הדסים" שליד קדימה. מאז ומתמיד ידעתי שזה המקצוע שאבחר בו "כשאהיה גדולה".

לסמינר בהדסים הגיעו תלמידים מכל הארץ וחיו בו בתנאי פנימייה. אני העדפתי להירשם כתלמידת חוץ ולהגיע ברגל מבית מגורי שבקדימה מרחק הליכה של ק"מ אחדים.

עקב המצב הכלכלי הקשה של הורי באותה התקופה ביקשתי וגם קיבלתי מילגה מיוחדת מההסתדרות וכך יכולתי לממן את לימודי בסמינר.

אהבתי מאד את תקופת הלימודים שנמשכה שנתיים והייתה מלאת חוויות.

המורים שלימדו אותנו היו בעלי אישיות מיוחדת כל אחד בתחומו. בייחוד זכור לטובה המחנך שלנו מר ציגלר שהייתה לו גישה חינוכית מיוחדת במינה ולמדנו ממנו המון. זכורים לי ימי ההתנסות המעשית בבתי הספר בהם שבוע מרוכז בירושלים והטיולים השנתיים לאילת בדרום ולחרמון בצפון. גם העובדה שביה"ס היה בתנאי פנימייה הוסיפה לאווירה החברתית.

תוך כדי לימודי בסמינר עסקתי גם בהוראת השפה העברית לעולים במסגרת מבצע הנחלת הלשון שהופעל אז בארץ.

בתחילת שנות השישים קלטה המועצה המקומית קדימה עלייה גדולה מפרס וממרוקו. העולים החדשים שוכנו בשכונה חדשה שהוקמה מדרום לביה"ס היסודי "אורים" ונקראה בפינו בשם "שיכון חדש. בשכונה זו שוכנו גם מפוני מעברת "יציב" שגרו עד אז בצריפים והועברו לשיכון קבע.

באותן השנים החל לפעול בארץ מפעל הנחלת הלשון למבוגרים שנקרא גם המבצע לביעור הבערות. מפעל זה היה חלק מהתפיסה החינוכית ששמה לה למטרה לצמצם את הפערים ברמת ההשכלה בין קבוצות אוכלוסיה שונות בעקבות גלי העלייה ההמונית שהגיעו לישראל.

אחד מיוזמי ומובילי מפעל זה היה יצחק נבון מנהל האגף לתרבות במשרד החינוך ולימים גם שר חינוך ונשיא המדינה החמישי.

הלימודים התקיימו בקבוצות קטנות של נשים בשעות אחה"צ בכיתות של ביה"ס ולעיתים גם באופן פרטני בבית העולה.

את חומרי הלימוד המתאימים להוראת שפה וקריאה למבוגרים קיבלנו מהמחלקה לתרבות של ההסתדרות. אחד מהם היה השבועון ,"שער למתחיל"  שסיפק מידע על מה שקורה בארץ ובעולם בשפה קלה ופשוטה.

המפגש עם הנשים הצעירות אמהות לילדים שלא ידעו את השפה ולעיתים גם לא ידעו קרוא וכתוב, היה עבורי חוויתי ומלא ענין כמו גם עבור תלמידותי שהשתדלו מאד להתמיד ולהגיע לשיעור על אף הקשיים שהיו להן והיו מלאות הכרת תודה.

את לימודי בסמינר שנמשכו שנתיים סיימתי ב-30.6.1964. קיבלתי תעודת הוראה עם התואר "מורה מוסמכת "ולאחר חודש התגייסתי לצבא.

 מבועים

לאחר שלושה שבועות של טירונות במסגרת יחידת מורות חיילות, נקראתי לפגישה במשרד החינוך. נשאלתי היכן ברצוני לשרת, בצפון הארץ או בדרום.

באותן השנים הוצבו המורות החיילות לשרת ביישובי עולים בצפון ובדרום כדי לתגבר את כוחות ההוראה החסרים בהם. יש לציין שגם בוגרי סמינר שלא שירתו בצבא נדרשו לתרום לפחות שנתיים של הוראה ביישובי העולים עקב החוסר במורים. אני ביקשתי להיות מוצבת בדרום היות ויענקלה חברי החייל שירת שם. רציתי להיות בקירבתו. עוד נשאלתי אם אהיה מוכנה לקבל כתה של החינוך המיוחד. למרות שלא קיבלתי כל הכשרה לחינוך מיוחד במסגרת לימודי בסמינר, הסכמתי והחלטתי לנסות. כך הגעתי למבועים.

מבועים הוא יישוב קהילתי בנגב הצפוני בתחום המועצה האזורית מרחבים. הוקם בשנת 1958 כמרכז כפרי המספק שירותים למושבי האזור ועסק בתחומים שונים: חינוך תרבות ורפואה. ביישוב התגוררו בעיקר מורים מדריכים רופאים ונותני שירותים שונים, ובמרכזו ביה"ס היסודי האזורי "מבועים".

לבית הספר הגיעו התלמידים מהמושבים :שדה צבי, אשבול, ניר עקיבא, קלחים, פעמי תש"ז ותלמי ביל"ו, שהיו חלק מיישובי העולים שהוקמו בנגב בראשית שנות החמישים וכללו עולים מארצות המזרח בעיקר פרס כורדיסטאן  ועירק.

ביום קיץ חם באמצע אוגוסט 1964 הגעתי למקום שיהיה ביתי הנוסף למשך שנתיים. כאן פגשתי את יתר חברי בצוות ההוראה שהיה מורכב ממורות חיילות כמוני וגם מורים ומורות אזרחים.  קיבלנו מגורים הולמים ביחידות דיור בנות שני חדרי שינה 4 בנות בדירה. כמו כן קיבלנו שכר חדשי שאמור היה לספק את כל צרכינו כולל כלכלה נסיעות וכו.

צוות המורים

את חיינו בדירה ניהלנו בשיתוף .כל ההוצאות לקניות לאוכל לצרכי הבית וכדומה חלקנו בינינו שווה בשווה ועשינו הכל  יחד. את הקניות היומיומיות ערכנו בצרכנייה המקומית ובימי שלישי (שהיה יום לימודים קצר ) נהגנו לנסוע לבאר שבע מרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס, לצורך קניות גדולות, סידורים שונים וגם לבילוי.

בימי שישי לאחר תום יום הלימודים נסענו הביתה לשבת וחזרנו ביום ראשון בבקר.

המרחק מביתי שבקדימה למבועים הוא מרחק של כשעה וחצי נסיעה באוטובוסים ולעיתים כדי להספיק להגיע בזמן נסעתי גם בטרמפים.(בימים ההם הנסיעה בטרמפים היתה די מקובלת ולא חששנו).

.ביה"ס "מבועים" בהיותו בי"ס אזורי לתלמידים שבאו ממושבי עולים , נחשב לבי"ס טעון טיפוח וקיבל עקב כך תקציבים מיוחדים ממשרד החינוך. יום הלימודים היה יום לימודים ארוך ונמשך עד השעה ארבע. (יול"א).

שעות הלימוד הארוכות נוצלו לפעילויות חברתיות וחינוכיות מיוחדות מעבר לשיעורים הרגילים. הייתה בו פעילות עניפה של חוגים. פעם בשבוע הוקרן סרט. חשיבות רבה ניתנה לחברת הילדים שהופעלה ע"י ועדות שבחרו התלמידים. אחת הועדות היתה ועדת עיתון שדאגה להוצאת עיתון שבועי בשם "מבוע" ובו פורסמו כתבות של התלמידים וכן מדור מיוחד "מפי העם" שבו העלו התלמידים סיפורי עם שהיו מסופרים במשפחתם ועברו מדור לדור.

דגש מיוחד ניתן לחגים במיוחד פורים ופסח שנחוגו ברוב עם. לפני פורים ניכרה אווירה מיוחדת בביה"ס כשכל כתה מתכוננת להצגה מיוחדת שהכינה להופעה בפני כל התלמידים. התחפושות הוכנו בעיקר ע"י המורות בעזרת התלמידים עצמם. גם חג הפסח צוין בסדר פסח בית ספרי עם הגדה מיוחדת ומקורית שהודפסה בסטנסיל וכללה שירי אביב ופסח עם קטעי קריאה מיוחדים בנוסף לקטעים מההגדה המסורתית.

ביה"ס כלל תלמידים מכיתות א' עד ח' ובו שתי כתות של החינוך המיוחד שנקראו אז כתות מקדמות. ואני הייתי המחנכת החדשה של כיתת ה' 3 .

הייתי צעירה בת 20 ללא כל ניסיון בהוראה בכלל ובחינוך המיוחד בפרט,  עם 21 תלמידים בני עשר בעלי בעיות רבות ושונות.

ההתמודדות היתה קשה אך גם מאד מאתגרת ואיכשהו עם הרבה אופטימיות כח רצון ואהבה לילדים צלחתי את השנה הראשונה.

אחד הדברים שעזרו לי מאד היה הקשר שיצרתי עם משפחות התלמידים בביקורי הבית שערכתי אצל כל אחד מהם פעמיים בשנה. זה עזר לי מאד להכיר את הרקע שלהם והסביבה ממנה הם באים.

העובדה שגם אני כילדה הייתי בעצמי עולה חדשה וגדלתי בתנאים לא קלים תרמה לא מעט ליכולת שלי להזדהות איתם ולהבין את מצבם. כמו כן הייחס של ההורים לצוותי ההוראה היה יחס של כבוד והערכה וזה השפיע גם על הילדים.

דבר נוסף שעזר לי מאד היה הקשר המיוחד עם חברותי לדירה שגם הן התמודדו עם קשיים דומים. שאבנו הרבה כח עזרה ועידוד האחת מהשניה.

עם סיום שנת הלימודים הראשונה נרשמתי לקורס קיץ דו שנתי בחינוך מיוחד שהתקיים ברמת רחל שליד ירושלים בתנאי פנימייה, חודש מרוכז בכל שנה. עם סיום לימודי בקורס קיבלתי הסמכה להורות בחינוך המיוחד וכמובן הרבה כלים וידע.

לשנת הלימודים השנייה הגעתי כבר יותר בטוחה בעצמי ובעזרת הכלים שרכשתי ומעט הנסיון הצלחתי להגיע להישגים עם תלמידי. בסיום השליש הראשון ערכנו מסיבת חנוכה עם ההורים שהיתה מוצלחת במיוחד וכללה דיקלומים ושירים בהשתתפות כל כל הילדים וגם משחקי חברה.לא היתה מאושרת ממני.  גם בחג הפורים העלינו הופעה מוצלחת בפני כל ביה"ס.

בחודש מרץ השתחררתי מהצבא והמשכתי ללמד בביה"ס עד לסוף שנת הלימודים כמורה אזרחית. נפרדתי מתלמידי האהובים וחזרתי הביתה לקדימה. תם פרק נוסף בחיי.

וכך כתב לי מנהל בית הספר ישראל חן בסיום שנת הלימודים לפני עזיבתי את מבועים:

" לשושנה,

הרבה מהעמל שהשקעת יעריכו נכונה רק תלמידיך.

אך מאיתנו תישאי מעט מן התודה והברכה ,

שיצרת בעבודתך המסורה."

בי"ס "אורים" בקדימה

באוגוס 1966 נישאתי ליענקלה , הקמנו את ביתנו בשיכוני המועצה בכפר.שכונה זו הוקמה במיוחד ע"י ועד הכפר של קדימה כדי לקלוט עולים ששרדו את השואה ועם השנים הפכה לשכונה של זוגות צעירים.

בשנת 1968 הוחלט לפתוח בבי"ס אורים כתה ה" מקדמת. (עד אז לא היתה כתה של חינוך מיוחד בבי"ס) והוצע לי כתושבת המקום לקבל את החינוך שלה. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לעבוד במקום מגורי .

ביה"ס אורים שכאמור הוקם בשנת 1960 במרכז המושבה וקלט ילדים משני חלקי היישוב היה בי"ס אינטגרטיבי שלמדו בו יחד ילדי הוותיקים עם ילדי העולים ממעברת יציב ומשיכון שחדש. עקב כך נחשב לבי"ס טעון טיפוח וזכה בתקציבים מוגדלים. למדו בו תלמידי כתות א' עד ח' ושעות הלימודים היו ארוכות מהרגיל . בנוסף לשעות הלימוד העיוניות הרגילות נהנו התלמידים משעות מקצועיות מגוונות כמו אומנות, זמרה, התעמלות, חקלאות, מלאכה בנים ובנות ואף כלכלת בית.

ביה"ס היה בנוי ממספר צריפים שוודיים ומבנים שהיו פזורים על פני השטח. אחד מהמבנים האלה שימש כמטבח ומסעדה וכל התלמידים נהנו בכל יום מארוחת צהריים משותפת.

כמחנכת של הכיתה המקדמת ניתנה לי יד חופשית בניהול ואירגון תכנית הלימודים של כתתי וכמורה כוללת לימדתי בה את כל המקצועות כולל מלאכה אמנות התעמלות וכו. לעיתים קרובות יצאנו מהכתה לשיעורים בחצר ביה"ס ואף מחוץ לו. שבעה עשר תלמידים היו בכתתי וכל אחד מהם עולם ומלואו.

המשכתי להשתלם בתחום והקדשתי לתלמידי את כל זמני, מרצי ואהבתי.

ביס יגאל אלון

עם הנהגת הרפורמה במערכת החינוך בסוף שנות הששים ופתיחת חטיבות הביניים שינה ביה"ס את צביונו.תלמידי הכתות ז-ח עברו ללמוד בביה"ס בהדסים ובבי"ס "אורים" נשארו תלמידי א-ו .

אני עברתי מהחינוך המיוחד לחינוך הרגיל כמחנכת של הכתות הנמוכות. באמצע שנות השבעים הוחלט על הקמת בי"ס חדש ומודרני יותר במקום הצריפים הישנים. ביה"ס החדש נפתח בשנת 1980 ונקרא על שמו של יגאל אלון שנפטר באותה השנה.

בשנת 1999 לאחר 35 שנים במערכת החינוך פרשתי לגמלאות.

ארבעת ילדי שנולדו וגדלו בקדימה למדו בבי"ס יגאל אלון וכך גם שמונה מנכדי, בהם מיכלי נכדתי האהובה שבזכותה זכיתי להעלות את סיפורי על הכתב.

סבתא שושי מספרת:

נולדתי בעיר סופיה בירת בולגריה בתאריך 1.12.1944, לקראת סיום מלחמת העולם השנייה.

הורי נתנו לי את השם רוזה על שם סבתי, אימו של אבי ,שנפטרה שנים רבות לפני שנולדתי.

לאחר המלחמה החליטו הורי לעלות לארץ ישראל יחד עם כל יהודי בולגריה הציונים.

הגענו לישראל באניה בשם דרומית בתאריך 23.11.1948 לאחר קום המדינה , אבי ארנולד בן 35, אימי שרה בת 25 אני בת 4 ואחי יעקב בן השנתיים.

לאחר שירדנו מהאניה נשלחנו למחנה עולים בפרדס חנה ,לשם נשלחו רוב העולים שלא היה להם איפה לגור עד למציאת סידור מתאים.

המחנה היה מחנה אוהלים ותנאי המחיה בחורף היו קשים מאד.

לאחר חודש במחנה, עברנו לגור עם הורי  אימי: סבא דוד וסבתא ויקטוריה, בכפר ערבי נטוש בשם עקיר ליד רחובות. שם נולד אחי דוד, הצבר הראשון במשפחה. שם גם נתנו לי שם חדש , שם עברי, והפכתי מרוזה-רוזי, להיות שושנה.

לאחר שנה החליטו הורי להצטרף למשפחתו של אבי שגרה במושב כפר הס שבגוש תל מונד.

שם גרנו יחד עם סבא יעקב וסבתי החורגת מרים (מוטי) , שהייתה גרמניה נוצרייה ונישאה לסבי לאחר מות אישתו רוזה.

הגענו לכפר הס בשנת 1950 ואירוע מיוחד שנחקק בזיכרוני מהחורף של שנה זו הוא השלג הגדול שירד במפתיע בכל הארץ וכיסה את כל הכפר שלנו שנמצא באזור השרון בשכבה לבנה.

היתה זאת תופעת טבע לגמרי לא רגילה באזור שלנו וחורף זה זכור כאחד החורפים הקשים במדינה כפי שמעידה הכתבה בעיתון הארץ מתאריך יט בשבט תש"י.

בשנה זו נולד אחינו עמוס הצבר השני במשפחה ואני התחלתי את לימודי בכתה א' בבית הספר המשותף בתל מונד. לשם הגיעו הילדים מכל המושבים שבסביבה: כפר הס, עין ורד , חרות ומשמרת. לבית הספר הלכנו ברגל דרך השדות והפרדסים ונהנינו מאד.

למורה שלנו קראו חדוה גלבוע והיא זכורה לי כמורה מיוחדת ואהובה.

הדבר שהכי זכור לי היה כלי הנגינה שלה שנקרא קונצרטינה, בו השתמשה כדי לנגן לנו בשיעורים וללמד אותנו גם שירים שהיא כתבה מילים ומנגינה לחגים, לעונות השנה, ולכל נושא שנלמד בכתה. זה היה דבר ייחודי רק לה.

עוד אני זוכרת שעם סיום לימודי הקריאה קיבלנו כמקראה את הספר כתר הנרקיס של לוין קיפניס שיצא לאור באותה השנה ובו סיפורים ומעשיות ששבו את ליבי

התמונה שהבאתי צולמה בסיום שנת הלימודים הראשונה בחורשת האורנים הקטנה שהייתה בבית הספר, ובה רואים את כל התלמידים לבושים בבגדי חג. הבנות עם שמלות חגיגיות וסרטים לבנים על הראש והבנים עם חולצות לבנות ומכנסים קצרים עם כתפיות כמו שלבשו אז.

למרות שהייתי עדיין "עולה חדשה" שרק הגיעה לארץ ויתר הילדים היו "צברים" ילידי הארץ ממשפחות ותיקות, הצלחתי ללמוד מהר את השפה העברית ולהשתלב בחברה.

שנת הלימודים הראשונה שלי בבית הספר הזה זכורה לי כשנה מיוחדת עם הרבה חברות וחברים ומורה אחת נפלאה.

הקסדה של סבא יענקלה שהצילה אותו כשנפצע בקרבות יום הכיפורים

https://www.youtube.com/watch?v=6zxIbdBELKw

הזוית האישית

מיכל הנכדה מספרת על התהליך שעברה היה לי כיף היה לי הרבה זמן איכות עם סבתא בפגישותינו בבית הספר למדתי דברים חדשים על סבתא וסבא ובפרט על סבתא כמורה. אני שמחה מאוד שהשתתפתי בפרויקט.   שוש הסבתא: אני חושבת שתכנית "הקשר הרב דורי "חשובה מאין כמוה להנחלת המורשת שלנו לדורות הבאים ולחיזוק הקשר עם נכדינו האהובים.

תודה מיוחדת למיכלי נכדתי שבזכותה העלית על הכתב את קורותי בשנים מאד משמעותיות בחיי. תודה למורה תמר שהשכילה להנחותנו ולהביאנו לתוצר המוגמר.