מאגר סיפורי מורשת

אני אילנה גבאי, סבתה של טוהר, נולדתי במראקש שבמרוקו, בשנת 1951.

קהילת מרקש ידועה בתפארתה, התקיימו בה מוסדות חינוך שונים, כמו "אוצר התורה", "חב"ד", ומסודות " כל ישראל חברים". בערבים הארוכים של המגרב, ילדים רבים נטלו חלק בלימודי קודש.

בשנות הששים הייתה עזיבה גדולה של יהודי מראקש, חלקם הגדול עלה לארץ ישראל והיתר עזבו לצרפת, קנדה, דרום אמריקה ומדינות אחרות. אחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1967,  עזבו רוב יהודי  מראקש. בשנת  1977 עוד התגוררו בה כמה מאות יהודים ומצבם הכלכלי הניח את הדעת. בשנת 2017  מנתה הקהילה  כ- 200 איש, רובם הגדול מפוזר בין השכונות החדשות ברחבי העיר, כיום רק משפחות  בודדות מתגוררות במלאח של מרקש.

משפחות רוזילו וחזיזה היו ידועות  בעיר כמשפחות  מכובדות. הן  תרמו רבות לחיי בית הכנסת והקהילה.

סבתא רבא שלי, מסודי, עבדה כמורה לצרפתית בבית הספר כל ישראל חברים. בשנות החמישים והשישים, מעמד המורה במרוקו היה מכובד, התלמידים וההורים נתנו כבוד למורים. משכורת המורים הייתה גבוהה במרוקו בהשוואה לענפים אחרים. אומנם הכתות היו מאוכלסות כפי שעולה מהתמונה בה נראית סבתא רבא שלי עומדת בצד התלמידות שלה.

עם עלייתנו בשנת 1963, הציעו לסבתא רבא לעבוד כמורה בבית ספר לא יהודי בעיר יפו, והיא סירבה לקבל את ההצעה. בשל קשיי השפה, העברית, היא לא הצליחה להיקלט כמורה  בישראל, למרות שהיו בידיה מסמכים המעידים על השכלתה. בשל היותה אשת חינוך, היא ראתה בחינוך שלנו כילדים, משהו חשוב ביותר. הבן היחיד שלה למד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל בסקטור הדתי, ואת הבנות היא שלחה להתחנך בבית הספר כפר אליהו, כיום אולפנת בהרן, בגדרה.

הזוית האישית

אני סבתא של טוהר, ראיתי אף אני בחינוך שליחות חשובה ביותר, ולאחר סיום לימודי התחלתי לעבוד כמורה, כמחנכת וגם כסגנית מנהל בבית ספר בקרית מלאכי, לאחר שלושים ושתיים שנים פרשתי לגימלאות ומאז אני פעילה בהתנדבות בעיקר במועדוני קשישים.