מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי נולדה ברומניה בתאריך 13 בדצמבר, 1954, בעיר שנקראת בוקרשט.

בוקרשט היא עיר הבירה של רומניה, ובתקופה בה סבתי נולדה היה הבדל ניכר בין האנשים שחיו בעיר, לבין אלו שחיו בכפר. בעוד מי שגר בעיר היה משכיל, תושבי הכפרים היו חקלאים נטולי השכלה. סבתי אף מספרת, שניתן לזהות מי גר בעיר או בכפר על פי המבטא שלו.

אביה של סבתי, אברם, נולד ברומניה למשפחה יהודית בעיר שנקראת פוקשן, בעוד אמה, אנג'לינה, נולד בכפר שנקרא רדולשט, והכירה את אברם בחוג לריקודי עם בבוקרשט. משפחתו של אברם הייתה ברומניה בזמן מלחמת העולם השנייה, במחנה ריכוז, אך למרבה המזל כולם ניצלו, ועלו לארץ ישראל בשנות השישים. לסבתי עוד שלושה אחים, היא גדלה בבית עם חצר, והם הרבו לשחק משחקים בחוץ. מדי יום בשעה שמונה וחצי בערב, שידרו ברדיו המקומי שעת סיפור ,והם נהנו לשבת ולהקשיב לסיפורים ברומנית.

בקייץ סבתי ואחיה היו נוסעים לבקר את סבתם מצד אמה בכפר, ונשארים עמה בכל שלושת חודשי הקיץ. בתור נערה, סבתי זוכרת את הקיצים בהם עבדה בכפר בחקלאות, ועזרה לדודתה בעבודות תפירה. בכסף שהרוויחה, קנתה לעצמה בדים, מהם תפרו לה בגדים אופנתיים. בשנת 1973 סבתי ומשפחתה עלו לארץ ישראל, כדי להתאחד עם משפחתו של אביה, ובעקבות הבטחה לחיים טובים יותר מאלו שהיו ברומניה, תחת המשטר הקומוניסטי. נאמר להם שבישראל אפשר לקטוף תפוזים ברחוב כל השנה, בעוד ברומניה ניתן היה להשיג תפוזים, רק בחורף והם נחשבו לפרי מיוחד ונחשק.

בהגיעם לארץ ישראל, הם התמקמו באור יהודה, וסבתי הלכה לאולפן בתל אביב ללמוד עברית. לאחר מספר בודד של חודשים בארץ, פרצה מלחמת יום הכיפורים וסבתי ומשפחתה נקלעו למציאות מורכבת ולא מוכרת. הם האזינו לחדשות ברומנית והתעדכנו לגבי המצב במדינה. הם קיבלו מהסוכנות היהודית ריהוט בסיס ושמיכות, וזה היה כל רכושם שכן נאסר עליהם לקחת ציוד מרומניה.

סבתי השלימה את לימודי הבגרות בעברית וברומנית ולאחר מכן התגייסה לצבא לחיל האוויר בתור פקידה טכנית תעופתית, ובמקביל למדה לימודים אקדמיים, והשלימה תואר כהנדסאית תעשייה וניהול. במהלך שירותה הצבאי היא הכירה את בעלה, פיני. סבי וסבתי התחתנו בשנת 1978 ונולדו להם שלושה ילדים: יניב, אבי, הוא בנם הבכור והוא נולד בשנת 1980, לירון נולד בשנת 1983, ויערה נולדה בשנת 1988.

בשנת 1989 סבתה של סבתי מצד אמה נפטרה, וסבתי ואמה טסו לרומניה להלוויה. בימים אלו הייתה ברומניה מהפכה, שמטרתה הייתה להדיח את צ'או שסקו, מנהיגה הרודן והקומוניסטי של רומניה, ולהפוך את המשטר לדמוקרטי. המהפכה באה לידי ביטוי במחאות והפגנות אלימות בין תומכי צ'או שסקו, לבין אלו שקראו להדיחו. המשפחה שאירחה את סבתי ואמה בבוקרשט, חששו לגורלם עם התגברות הפרעות, שכן באותם ימים היה אסור לזרים לשהות ברומניה בתקופה זאת. המשפחה ביקשה מסבתי ואמה לעזוב את הבית, והן נאלצו לצאת לרחוב בבוקרשט בשעת לילה מאוחרת, ולחפש מקום ללון בו. לפי החוק, זרים יכלו לשהות במלונות מסוימים, והיה קשה למצוא בהם מקום. לבסוף הן מצאו חדר ללון בו במלון של עיתונאים. במשך ארבעה ימים לא ניתן היה ליצור קשר עם הארץ, והמצב היה מדאיג במיוחד עבור סבי, שהיה אז בארץ. בתקופה זאת, לא היו כרטיסי אשראי, ובגלל המהפכה לא ניתן היה להוציא יותר מ 300 דולר בבנק, ולכן סבתי נאלצה ללכת לבנק בכל כמה ימים, כדי לשלם למלון בו הן נשארו. באחד מהערבים בהן סבתי ואמה שהו במלון הן שמעו לפתע דפיקות בדלת, סבתי מאוד נבהלה וחשבה שבאו לחפשם מהמשטרה והתחבאה בארון. למרבה המזל, זאת הייתה החדרנית. אחרי חודש שלם במלון, סבי הצליח למצוא להן טיסה דרך בודפשט בירת הונגריה. הן לקחו רכבת מבוקרשט לבודפשט עם מיטה בקרון וישנו כל הדרך. בבודפשט לקחו טיסה במטוס של חברת "אל-על" וחזרו בבטחה לארץ ישראל. כאשר הן חזרו לארץ, יערה בתה הצעירה הייתה אז בת שנה, בתחילה לא זיהתה את אמה כשחזרה, והיא בכתה ולא רצתה לבוא אליה. לבסוף הכל הסתדר, וסבתי שמחה לחזור הביתה לסבי וילדיה, ולשגרה שהתרגלה אליה.

הזווית האישית

איתי: נהניתי להכיר את סבתא ואת הסיפור שלה, גיליתי דברים חדשים. כמו כן הבנתי שהיעדר כרטיס אשראי, ופלאפונים בסיפור, הפכו את החוויה לקשה יותר.