מאגר סיפורי מורשת

רציתי לספר את הסיפור בו השתנו חיי – אולי אחת התקופות הכי משמעותיות בחיי.

נולדתי ב"לבוב" שב"אוקראינה", "לבוב" הייתה שייכת ל"פולין" ואחר-כך נכבשה ע"י "רוסיה", בילדותי לא היה לי מושג שאני יהודייה, הזהות היהודית לא הוזכרה בביתינו כלל ואני חגגתי את "קריסמס" עם עץ אשוח והכל, למרות שראיתי בלי להבין מדוע, או מה המשמעות – את סבתא שלי מדליקה חנוכייה על אדן החלון. גדלתי לתוך חיי רווחה – למדתי פסנתר, רקדתי בלט קלאסי, אבא תפר לי את שמלת הבלט וגם את נעלי הפקק המיוחדות עם פקקי השעם בקצה. גרתי בוילה כפרית עם בעלי-חיים ויער קטן מלא סנאים חמודים שאכלו לי מהיד והילדות הייתה רגילה ועל מי מנוחות.

חיי השתנו ללא הכר, כאשר אבא הכריז יום אחד על מעבר דירה ומעבר לארץ אחרת – ל"פולין", הגענו למקום חדש ואני נשלחתי לבית ספר יהודי ובצורה פוגענית ומכוערת, למדתי את עובדת היותי א. יהודייה,  ב. שונה,  ג. דחויה ע"י הילדים בארץ שלטענתם אינה שייכת לנו ה"יהודים". הילדים נהגו לארוב לנו בצאתנו מבית-הספר וקראו קריאות כגון "יהודים מלוכלכים" ועוד קללות שונות… בשנה בה היינו בפולין (הייתי בת 8), אבא שלי ארגן את כל המסמכים הדרושים כדי לעלות לארץ שלא ידענו עליה דבר מלבד, שזו הארץ שמיועדת ליהודים – שם נוכל להיות בטוחים.

בגיל 9 סוף סוף, לאחר בירוקרטיות רבות עלינו לארץ המובטחת, אל הלא נודע… בלי המותרות, החוגים.. הפסנתר והבית הגדול והמפנק, כל מה שידענו והכרנו נמחק.

הגענו לארץ ונשלחנו למאהל עולים בקריית-גת, משם נשלחנו ל"מחנה ישראל", מחנה קליטה ומיון של עולים מהתפוצות, שם התגוררנו בפחונים וקיבלנו את בקתת הפח הכי מושקעת שהייתה עם תיקרה אמתית (לא תקרת פח) כיוון שאבי היה נכה בלי רגל, אותה איבד כשהייה חייל בצבא הרוסי ועלה על מוקש, השירותים היו מחוץ לבית והיה די מוזר לעשות בסיר שהיה מתחת למיטה.

לבסוף נשלחנו לכתובת הקבע שלנו, דירה קטנה וצפופה ב"רמת-יוסף" ב"בת-ים", שם התחלנו לראשונה את חיינו בארץ ישראל – כדי לשלם על הבית, מכרנו את כל רכושנו כולל הפסנתר היקר שלנו והתחלנו חסרי כל (אך מוגנים  בארץ בה כולנו יהודים.

אבא שהיה סוחר עורות לנעליים ברוסיה פתח חנות דגים ואני התחלתי חיים כנערה יהודייה בארץ-ישראל.

הזוית האישית

סיפורה של בר אשתר על המהפך בחייה " התחלתי חיים כנערה יהודייה בארץ-ישראל", תועד ע"י אביר (יעקוב) טופז, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.