מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ב-18/12/1948 במושבה מזכרת בתיה (עקרון), בבית שמשמש היום כמוזיאון המושבה ע"ש ערן שמיר.

הורי, יהושע ופנינה גליק , ששרדו את השואה, הובאו באביב 1948 על ידי הסוכנות היהודית למזכרת בתיה. המושבה לא הייתה מאורגנת לקליטת עלייה, לא היו מספיק בתים לשכן את העולים החדשים ולכן פוזרו בין בתי התושבים.הורי שוכנו באחד מחדרי המוזיאון. שאר החדרים שימשו לצרכי ציבור – וועד המושבה, בית המורים, סוכנות דואר ובנק הלוואה וחיסכון. החדר במוזיאון היה ביתם הראשון בישראל.כאן החל החיבור הראשון שלי למושבה שלי. פה גדלתי והמקום יקר לי. אמי, פערל (פנינה) גליק לבית רוזנר, נולדה ב-BEREGUJFALU, בצ'כוסלובקיה. היא שרדה 2 מחנות ריכוז והשמדה – אושוויץ ומטהאוזן.אבי ,יהושע גליק, נולד ב- KISVARDA, הונגריה. הוא שרד 3 מחנות ריכוז והשמדה – בוכונוולד, דכאו וזכסנהאוזן. שניהם נפגשו במחנה עקורים בגרמניה – POCKING, שם נישאו.

הורי, יהושע ופערל גליק הם עברו דרך 3 מחנות עקורים נוספים באיטליה – PALESE, BARLETTA ו- SAN ANTONIO. ב-1948 הגיעו באוניית מעפילים לארץ ישראל. אמי הייתה בהריון איתי ולכן זכיתי להיוולד בישראל ולהיקרא "צברית".

ימי ילדותי היו מורכבים. מצד אחד הייתה לי ילדות מאושרת במושבה קטנה, מוקפת פרדסים ושדות פלחה. חברותי ואני נהגנו לשחק בחוץ מבוקר עד ערב: תופסת, מחבואים, קפיצה בחבל, משחקי כדור, גולות, חמש אבנים ועוד .בחצרות הבתים הסתובבו להן תרנגולות שהטילו ביצים,היה שובך ליונים -שגודלו לבשר, ברפת היו פרות -לחלב, עצי פרי וגינות ירק. דלתות הבתים לא היו נעולות. זו הייתה חברה עם ערכים של עזרה הדדית וחיי קהילה.מצד שני , ימי ילדותי לא היו פשוטים.היישוב היהודי בארץ ובעיקר במושבות העלייה הראשונה (כמו מזכרת בתיה שנוסדה ב-1883), לא ידע כיצד להתייחס אל העולים החדשים. ה"צברים" שגדלו בארץ, גילו חוסר הבנה לאוכלוסיית ניצולי השואה והתנהגו בהתנשאות כלפיהם. רוב הניצולים לא ידעו את השפה העברית, לבושם היה גלותי ומנהגיהם היו זרים בעיני הוותיקים.אנחנו, ילדי הדור השני, הרגשנו שונים ולא פעם זלזלו בנו.בכל צעד ושעל ניסינו להוכיח שאנחנו שווים בין שווים. היה קשה מאוד בתוך החברה הותיקה , לפלס את דרכינו בשנת 1973 נישאתי לקובי בגון, בן ליהושע ורבקה. אביו – יהושע בגון שהיה חייל בבריגאדה היהודית ,נשלח, בשנת 1945 עם סיום מלחמת העולם השנייה לגרמניה, כדי לעזור בשיקום שארית הפליטה במחנה העקורים ברגן-בלזן. ולהכין אותם לעלייה ארצה, שם גם יזם והקים את מצבת הזיכרון לאלו שנרצחו במחנה הריכוז ברגן-בלזן.

אמו – רבקה בגון נשלחה מישראל, מטעם ויצו, אף היא למחנה העקורים ברגן-בלזן, שם הקימה מועדון לנשים שניצלו וארגנה מטבח לארוחות לילדי בית הספר ולילדי הגן ששרדו את התופת. היא גם ליוותה את הקבוצה הראשונה של העולים שקיבלו סרטיפיקטים לעלות ארצה.המדהים הוא איך הגורל שלח יד והפגיש אותי בת לניצולי שואה, עם קובי – בן למצילים . ב- 1982 רכשנו בית ברחוב המייסדים. הבית נבנה ב- 1902

קובי ואני טיפחנו אותו, שימרנו את אופיו וגידלנו בו את שני בנינו – שי ויואב. יש לנו היום שני נכדים, רפאל ואלה. ההמשכיות הזו היא נקמתנו בצורר הנאצי!הייתי מורה לאנגלית בתיכון בגדרה במשך 36 שנים.תחושת השליחות והאהבה הרבה אל אלפי תלמידי היו נר לרגליי.למרות היותי מורה מקצועית, חשוב היה לי להיות ממונה על טקסי יום השואה, ולהשריש בתלמידיי את זיכרון השואה. בשיעורי האנגלית, מלבד החשיבות שבלימוד השפה העברתי לתלמידיי את אהבתי לארצנו ולעמנו. בשנת 2006 קיבלתי את תואר "יקיר החינוך" של גדרה. הרגשתי נבוכה מאוד על הבמה, אך שמחתי עבור אותה ילדה קטנה, בת העולים ניצולי השואה, שפילסה את דרכה בעולם.פרשתי מעבודתי לפני 5 שנים ואני מתנדבת במספר מקומות ביישוב :בארכיון המושבה ע"ש ערן שמירחשוב לי לחשוף את הצעירים והדורות הבאים להיסטוריה של מזכרת בתיה והמסר שאני מעבירה הוא – "לגעת בעבר ולשמור למחר".על עבודתי זו קבלתי את תואר "יקיר המושבה" מזכרת בתיה. גם כאן יש לי תחושה של סגירת מעגל – אני, בת של ניצולי שואה ועולים חדשים, מתעדת היסטוריה של המושבה וותיקיה .אני גם מתנדבת בחנות יד שנייה של מועדון רוטרי מזכרת בתיה.ובוועדת הטיולים לאוכלוסיית אזרחים ותיקים.