מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב ב-30 בספטמבר 1937,  להורי: אבי אליעזר (לוזער) לבית גוטסדינר שנולד בעיירה צ'מרניקי בפולין באוגוסט 1904, ולאימי ציפורה (שפרינצה) לבית פשיניצה, שנולדה בפולין בעיר רדזין פודלסק-בספטמבר 1907. שניהם מבתים חרדיים אולם חברים בתנועה ציונית סוציאליסטית חילונית "פועלי ציון שמאל".

ב 1936, לאחר שש שנות ציפיה קיבלו "סרטיפיקט", המסמך המאפשר עליה ארצה, אז נישאו ועלו. כל בני משפחת אימי ומרבית משפחת אבי נותרו בפולין.

בשנת 1936, שנת עלייתם, פרץ בארץ ישראל "המרד הערבי". פורעים התנפלו, טבחו ובזזו ישובים יהודיים. היו אלה שנים קשות להורי שעבדו בכל עבודה גם אם היה בה סיכון. הם עבדו בסלילת כבישים, יציקת גגות, גיזום עצים, ניקיון בתים ובפרדסי נס ציונה.

יום אחד בעת מלחמת העולם השנייה נותק הקשר עם המשפחה בפולין שלא נותרה עוד והושמדה ב"שואה". כאב האובדן גבר על קשיי היומיום ונחמה פורתא נמצאה בבניית משפחה בארץ ישראל.

הבית בו גדלתי וחונכתי באהבה רבה. בו ספגתי ערכים של צניעות, עבודה ועמל, הכנסת אורחים ושוויון.

תנועת השומר הצעיר – בה הייתי חברה מגיל 9 ועד צבא. שם עיצבתי את השקפת עולמי, קניתי ערכים של רעות וכבוד האדם וחברים קרובים שהולכים עימי עד היום.

צה"ל היה לי שרות צבאי מעניין ומאתגר. הייתי מ"כ, מ"מ קצינת חינוך בנחל המוצנח, וקצינת מטה בפקוד הנחל בתפקיד קצינת ח"ן וסעד פיקודית. תמכתי במשפחות שכולות, עודדתי פצועים, התמודדתי עם בעיות כלליות של משפחות במצוקה, סייעתי לחילות במצוקה. כל אלה בהיותי צעירה. ניסיון חיים זה העשיר אותי מאד והעניק לי בסיס איתן לבנות חיים בארץ ולהיות מעורה בחברה.

 

משפחה- נישאתי לאיתן, חברי מנוער. מאז 55 שנים של יחד באהבה רבה ותמיכה הדדית. צלחנו קשיים ויצאנו למרחב. אך עיקר: גידלנו וחינכנו ארבעה בנים שהם גאוותנו.

בנים ארבעה: ילון, עמר, לוטן ועמיעד. כולם בוגרי סיירת גולני, בימים של מלחמה ולחימה, מתח בגבול ומעבר לו. ליווינו אותם בגאווה ובדאגה שקטה.

נכדים אנו מרבים לבלות עם עשרת נכדנו:  גל וסתיו בני יעל וילון. יואב וטליה בני מליה ועמר. מאיה, אמיתי ואלעד בני רונית ולוטן. מאי, ערן ואילי בני לאורה ועמיעד. אנו נהנים מאד לראות את קשרי החברות ההדוקים השוררים בין כולם.

עבודה חינוכית- סיימתי לימודיי בסמינר לווינסקי. הייתי מורה ומחנכת במשך 32 שנים. עשיתי זאת מתוך השקפת העולם והערכים שינקתי בבית בתנועת הנוער ובצבא. השקעתי בעשייה זאת את מיטב כישורי. לימדתי בעיר במושב ובקיבוץ. הדרכתי מורים ובמשך 16 שנים ניהלתי את בית הספר ע"ש קורצ'אק בבאר שבע ברוח מורשתו הקובעת "הילד תמיד במרכז". עוד היום מתרחב ליבי למפגש עם תלמידים מבין מאות תלמידי.

טיולים וביקורים בארץ ובעולם עוד בתנועת הנוער החדירו בנו את אהבת הארץ והכרתה באמצעות הרגלים והעיניים. טיילנו  לאורכה ולרוחבה.

טיילתי בארצות רבות בעולם, למדתי והכרתי תרבויות ואנשים והעשרתי את עולמי. מספר ביקורים השאירו עלי חותם עמוק:

ב-1982 ביקור במצריים במסגרת החוג "חינוך לשלום" ברוח מורשת מרטין בובר. הייתה זאת פגישה לבבית עם אויבים מאתמול.

ביקור בפולין ב-1988 בכנס 75 שנה לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק יחד עם ניצולי שואה שהיו תלמידים ומורים בבית היתומים של קורצ'אק. פגישה עם רוח האדם אל מול זוועות השואה. ביקרתי במקומות הולדת הורי. כל אלה השאירו בי חותם עמוק.

ביקור בברלין ב-1989 בקבוצה שהוזמנה על ידי מחלקת החינוך של ברלין ו"חסידי אומות העולם". סיפרתי לתלמידים ומורים את סיפור משפחתי שנכחדה בשואה. הפגישה עם סופרים ואנשי רוח הייתה רבת עניין אך לא סייעה לי להבנת אובדן צלם האדם.

נסיעה לקייב ב-1993 (לאחר אסון צ'רנוביל) מטעם משרד החוץ ללמד עברית. 70 שנה לאחר שסבא יצחק לימד עברית במחתרת ונשלח לסיביר. הייתה זאת הכרה בלתי אמצעית עם היהדות המקומית והזדהות עם קשיי היומיום שלהם.

נסיעה לפולין ב-2004. לאחר מות אימי הגשמתי נדר לקחת את בני המשפחה לביקור שורשים בפולין. יצאנו בעלי ואני ארבעת בנינו וארבע כלותנו ושני נכדנו הגדולים למסע במחנות ההשמדה וערי ההולדת של הורי. ביקור שנחרת עמוק בתודעת כל המשתתפים.

 לסיום

מאז מות הורי אנו מקיימים ביום הזיכרון מפגש של כל צאצאיהם: בת ובן, תשעה נכדים, ששה עשר נינים וכן כלות וחתנים. עולים לבית הקברות ומקיימים ארוחה משותפת כזאת שאכלנו אצל הורינו "ארוחת סבתא" ומעלים זיכרונות. אנו משמרים את חגי ישראל יחד בנוסח ישראל סבא, כפי שהיה בבית ההורים. זכרם שמור עימנו תמיד.