מאגר סיפורי מורשת

שלום שמי הוא מרים בלניצקי , אני גרה בכפר חב"ד, אימא ל -12 ילדים וסבתא להרבה נכדים כן ירבו.

ילדותי

אני בת בכורה במשפחה בת 9 ילדים. נולדתי בבית רפואה ברחובות וגרתי בכפר חב"ד עד שסיימתי את הסמינר. אז יצאתי לשליחות בתענך. אבי היה יתום מאב ומאם ולכן אני ואחיי קרויים על שמם. למרות זאת, כן היו לנו סבא וסבתא מצד האימא. סבתא נפטרה כשהייתי בגן אבל סבא היה לי תמיד, ככה שהייתה לנו את החוויה של סבא וסבתא, אבל בתמציתיות.

אני זוכרת שהיה איש שהיה עובר בין הבתים ומוכר בלוקים של קרח, היו שמים את זה בתוך ארון וזה היה כמו מקרר. את הכביסה היינו מכבסים ביד על מגרדת ענקית וזה היה מאוד קשה ומסובך. כאשר היינו רוצים לאכול בשר, בהכשר מהודר כמובן, היה אבי צד יונים, שוחט אותם ואמי הייתה מבשלת. רק אז היינו אוכלים אותם. לא היה לנו טלפונים, אפילו אחרי שהתחתנתי אם היינו צריכים להודיע משהו, היינו צריכים ללכת ולהודיע אותו.

הוריי

הוריי גרו ברוסיה בתקופת מסך הברזל. הייתה זו תקופה קשה מאוד, הם לא יכלו לשמור תורה ומצוות. מי שהיה שומר תורה ומצוות, היה נתפס על ידי השלטונות ונאסר. אז, לא הרבה הבינו שהם צריכים לברוח אבל אבא שלי ואחיו היו היחידים ממשפחתם שכן ניצלו את ההזדמנות וברחו מרוסיה. כל שאר בני משפחתו נותרו מאחור ונספו. כאשר הגיע אבי לטשקנט, פגש קבוצה של חסידי חב"ד והחליט להיצמד אליהם, בתחילה חשדו שאולי הוא מרגל מהשלטונות אך לבסוף הבינו את רצונו ללמוד מהם ובזכותם הוא חבדניק. כאשר הקבוצה הזו יצאו מרוסיה, הוא יצא איתם.

בזמן הבריחה, לא הייתה אפשרות לצאת מרוסיה עד שהרוסים הוציאו עאשלונים (רכבות להעברת בהמות) כדי להחזיר לפולין את כל הפולנים שברחו לרוסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. החסידים ניצלו הזדמנות זו וזייפו תעודות של פולנים כדי להבריח את חסידי חב"ד אל מחוץ לגבולות רוסיה ובזכות זה ניצלו כ500 חסידי חב"ד! החסידים היו צריכים ללמוד את שמם ומשפחתם "החדשים" שכתובים בדרכון הפולני. הברחת היהודים מרוסיה התנהלה כשורה עד שתפסו את המארגנים ושמו אותם בכלא. אז הופסקה צורת הבריחה הזו. ההורים שלי הצליחו לנצל הזדמנות זו וברחו בעאשלונים.

הפליטים השתכנו באירופה בעזרת הג'וינט במחנות פליטים שבהם היו גם פליטי שואה. בתוך קבוצת הפליטים 70 משפחות היו חסידי חב"ד. הרבי אמר למשפחות לצאת לשליחות בכל מיני מקומות בעולם. הוריי עלו לארץ ישראל מיד בסיום מלחמת השחרור, וזכו להיות מהמייסדים של כפר חב"ד. הרבי הריי"צ (רבי יוסף יצחק מליובאוויטש) שלח ספר תורה למייסדים והוא נמצא עד היום בבית הכנסת 'בית מנחם'.

בארץ חיו אז הרבה ערבים ולכן המייסדים היו גרים בבתים של ערבים שברחו, שהיו בלי דלתות וחלונות והיו מלאים בפסולת. ואת כל זה היה צריך לשפץ. בהתחלה, לא היו לנו ברזים בבית, הייתה באר וממנה שאבו מים. לאחר זמן מה כבר הקימו ברז מרכזי שהיה מחוץ לבית.

אבא שלי מונה להיות ראש וועד כפר חב"ד בהתנדבות ובערבים היה עובד כקטר רכבת. עוד בהיותו ברוסיה למד אבי להיות נהג קטר ושהגיע לארץ השתמש בזה כמקצוע כדי לפרנס את משפחתו. הרבי אף אמר שבכפר יתעסקו בחקלאות אך לאבי אמר להיות קטר רכבת. לחמי, לעומת זאת, היה משק  והרבי היה מעודדו לפתח את הכפר. פעם הציעו לאבי להיות מנהל בתחנת רכבת, אך הרבי אמר שלא כדאי שהראש יהיה עסוק בעבודה.

לפני מספר שנים פגש אחי את העוזר של אבי וכך הוא מספר: "לפני שעשו תחנות רכבת גדולות דובר אז לעשות רציף קטן בכפר. אז התחנה המרכזית הייתה לוד. ראיתי את אבא שלך מדבר עם מנהל התחנה הרבה זמן, התקרבתי קצת ואני שומע את אביך אומר למנהל התחנה שצריך לבנות בכפר את התחנה הכי גדולה! כי עוד מעט בא משיח וכולם יבואו אל הכפר".

אמי הייתה ידועה כאשת חסד גדולה. כל עני שהיה נכנס לביתנו לעולם לא היה יוצא רעב. ביום חתונתו של אחי, כאשר אימא עמדה לצאת מהבית לכיוון האולם, הגיע לפתע עני שהיה מאוד רעב. אמי נגשה אל המטבח, ולמרות הלחץ הגדול שהייתה נתונה בעקבות החתונה, הגישה לו ארוחה חמה וחיכתה עד שישבע כאילו שאינה ממהרת לשום מקום! ולכן איחרה לחתונה של בנה.

לאמי היו ידיים מאוד טובות והיא הייתה עוסקת בתפירה. המצב הכלכלי היה דחוק, ולא כמו היום, שקונים הרבה בגדים, היינו מסתפקים במעט מאוד בגדים. פעם אחת היא פרמה את החצאית שלה והכינה לי מהבד שמלה. אני התרגשתי מאוד והרגשתי כמו מלכה ממש!

ילדיי

כאשר בני שניאור יצא לצבא, היה לי קשה ופחדתי מאוד. הוא היה סודי נורא ולא סיפר הרבה כדי לא להדאיג אותנו. הוא היה חייל קרבי ומאוד דאגנו לו .

כשבתי מינדי התחתנה, היה זה זמן מלחמה והביאו את שניאור ליד עזה למחנה אימונים. לפני החתונה הוא התקשר ודיבר איתי ועם מינדי בתי הכלה כאילו שהוא נפרד מאתנו, לא הפסקתי לבכות. לבסוף הוא כן הגיע לחתונה ישירות ממחנה הצבא והיה לבוש במדים.

זיכרונות מכפר חב"ד של פעם

בזמן שבו גרנו בכפר היו הרבה עצים, שיחים וקוצים. בהמשך התחילו לבנות את הכפר וליישב אותו וכולם היו שותפים בעשיה: הלמדנים יחד עם החקלאים היו סוללים כבישים יחד.

לאחר שש שנים, בנו המייסדים שכונה סביב משולש המוסדות ושם גדלתי אני עד החתונה. באותה שנה – אחרי שנוסד הכפר  התרחש מקרה מזעזע בכפר אשר בו נרצחו בבית מלאכה חמישה בחורים. כולם פחדו ורצו לברוח מהכפר, אך הרבי אמר שהתשובה לכך היא להרחיב ולהגדיל את הכפר. לא היה לנו שפע של ספרים דתיים לקרוא וההורים היו מצנזרים לנו ספרי קריאה כלליים. בשעות הפנאי הייתי משחקת בארבע פינות, מחבואים, ושוטרים וגנבים  עם חברותיי.

מעבר הדירה

בעלי ואני התחתנו, בסוף שנת תשל"ג, בה' בתמוז. כאשר שאלתי את הרבי איפה נגור הרבי ענה לי שנגור היכן שנחליט. החלטנו לגור בנחלת הר חב"ד ושם נולדו שנים-עשר ילדינו. הדירה שלנו הייתה קטנה ולא עזר כמה שהרחבנו אותה.

ההורים שלי וההורים של בעלי היו ממייסדי הכפר, בעלי רצה לחזור לכפר חב"ד והוא כתב לרבי. אך הרבי לא נתן תשובה ברורה. ביום אחד בעלי אמר לי שהוא כותב לרבי על הדירה. לא כל כך ייחסתי לזה חשיבות כי הוא כתב לרבי מלא פעמים. לאחר כמה ימים מתקשר אלי הרב סגל (מי שהיה מקבל מהרבי את המכתבים בארץ ומעביר אותם לאנשים) ואומר לי שיש לנו תשובה מהרבי. אני ברוב תמימותי אמרתי לו שבכלל לא כתבנו, והוא אמר לי שיש לנו תשובה מהרבי למעבר דירה לכפר חב"ד. הרבי כתב שאם זוגתו מסכימה אז כדאי. עם שני פסים מתחת למילה כדאי!

מרוב התרגשות יצאתי מהבית עם חלוק ומטפחת לבית הכנסת שהיה מול הבית שלנו ואמרתי למישהו שיקרא לבעלי. כשבעלי שמע על כל הוא היה בהלם מוחלט, אנחנו עמדנו שם כמה דקות ומרוב הלם לא יכולנו לדבר! בתחילה סיפרתי רק להוריי ולא לחברות. לאחר שסיפרתי לחברותיי, הן אמרו שזה לא הגיוני כי הרבי אמר שלא לעבור מנחלת הר חב"ד.

ניסינו למצוא בית בשכונות בכפר ונרשמנו להגרלה על הדירות. בהגרלה הראשונה לא זכינו ובהגרלה השנייה זכינו.

כסף לא היה ומשכנתא גדולה כבר שילמנו. אבא שלי ידע שמדובר בהרבה מאוד כסף ומאוד דאג. לי היה ביטחון רב והרגעתי את כולם שיהיה בסדר. אמרו לנו שתוך שבועיים אנחנו צריכים להביא סכום כסף גדול כמקדמה ולא היה לנו אפילו חלקיק מהסכום.

התקשרתי לראש וועד כפר חב"ד כדי לדעת מתי הדירות יהיו מוכנות ויהיה ניתן לעבור אליהן. הוא נתן לי תאריך מסוים שאותו אמר לכולם אך בפועל, הדירות היו מוכנות שנה אחר כך. היו משפחות רבות שהתגלגלו בגלל העיכוב בין בתים ומקומות שונים שנה שלימה. כשראינו שמכירת הדירה בקרית מלאכי לא הולכת בקלות, כתבנו לרבי עוד פעמיים והרבי עדיין אמר לנו במפורש לעבור.

בדיעבד, היה זה נס מאוד גדול שלא הצלחנו למכור את הבית במשך כל השנה הזאת, וכך נשארנו בו עד שהבית בכפר היה מוכן. יום אחד הגיע אישה בוכרית מבוגרת לראות את הדירה, היא נכנסה לבית והסתכלה עליו כאילו שזה ארמון למרות שהיה זה בית מאוד פשוט. בו במקום היא הביאה לנו 7,000 דולר כמקדמה ולמחרת הלכנו לעורך דין וחתמנו. היא פשוט חטפה את הבית.

מקצוע

אני עבדתי ועובדת בהוראה. כאשר יצא שלימדתי את בנותיי לא אהבתי את זה וגם הן הרגישו לא כל כך נעים. מאוד אהבתי את מקצוע ההוראה ואחרי הפנסיה התחלתי להתנדב בבית ספר ולהמחיז עם כיתות א'-ב' הצגות תאטרון על סיפורים חסידיים.

הזוית האישית

מרים: אהבתי את מקצוע ההוראה ואחרי הפנסיה התחלתי להתנדב בבית ספר ולהמחיז עם כיתות א'-ב' הצגות תאטרון על סיפורים חסידיים.