מאגר סיפורי מורשת

שמי רוזי, נולדתי בהודו בעיר בומבי בשנת 1948. התחתנתי בגיל 19, בשנת 1967. המשפחה שלי שידכה ביני לבין בעלי, תוך חודשיים התחתנתי, היה לי מוזר וקשה.

לאורך שנים הרגשתי שיש פערים גדולים מאוד בין המשפחה שלי לבין המשפחה של בעלי. כשהתחתנתי עברתי לגור בעיר של בעלי. שנה לאחר נישואיי עליתי לארץ ישראל עם המשפחה של בעלי, כבר הייתי בהריון ראשון, וישר הגענו לקרית גת. גרנו בבניין בן שלוש קומות (אנחנו, ההורים של בעלי וסבתא). לאחר כחצי שנה גם הוריי עלו לארץ ישראל מהודו, הם קיבלו דירה בדימונה.

בארץ ישראל הכל היה שונה. לא הכרנו בכלל את השפה, הלכנו כל יום לאולפן כדי ללמוד את השפה, התחלתי לעבוד במפעלים כדי להתפרנס ולאט לאט התחלנו להתאקלם ולהשתלב בחיים בארץ ישראל. לאבא שלי היה תפקיד בכיר בהודו, הוא היה הנדסאי ועסק במכירת שטחי אדמה וההתאקלמות בארץ היתה לו קשה, קשיי שפה ופרנסה. לא היה קל, אבל כל הזמן אמרנו שהכל יהיה בסדר.

זכיתי שבארץ ישראל נולדו לי שבעה ילדים שלמדו, התחתנו והקימו משפחות.

היו אתגרים בחיים אך תמיד שמרנו על אופטימיות ושמחה.

הזוית האישית

רוזי: המסר שלי לאורי – "תלמד, תתקדם ותצליח בחיים, תמיד לכבד את ההורים והמבוגרים, תמיד לחשוב טוב".