מאגר סיפורי מורשת

הדרך המקשרת מהשומר הצעיר לעבודה סוציאלית ועד לתשבצי היגיון

סוניה לאה-חן לבית אבין ואברהם חן, הסבתא והסבא של סבתא שלי,  נולדו, גדלו והתחתנו בעיר דווינסק בלטביה. אימת המלחמה, המשבר הכלכלי במדינה והחשש מגיוס אבי המשפחה, סבא אברהם לצבא, גרמו להחלטתם לעזוב את דווינסק ולנדוד מערבה. הם הגיעו לוורשה והתיישבו בה כתושבים ארעיים. שם נולדה אמא של סבתא שלי. כמהגרים מצבם הכלכלי היה קשה, הם נחשפו ביתר עצמה לתנועה הציונית, שאליה השתייכו כבר בדווינסק, וסבא אברהם היה נחוש להגיע לישראל.

בשנת 1920 הגיעו סבא אברהם, סבתא סוניה ושלושת ילדיהם לישראל, פלשתין של אז, והתיישבו בתל אביב. סבא החל לעבוד כפועל בעבודות שונות בתל אביב ובערים השכנות. הם רכשו מגרש , כיום במרכז תל אביב, אך אז היה זה בגבולה הצפוני של העיר. על מגרש זה, ברחוב טרומפלדור פינת בר כוכבא, נבנה ביתה הראשון של המשפחה.  שם גדלה סבתא שלי, ובאותו מקום ממשיכים להתגורר בני משפחתנו עד היום..

הבית בשנת 1940 לאחר ההפצצה האיטלקית במלחה"ע ה – 2

ילדותה של סבתא רבתא כמו גם של סבתא עברה עליה בתל אביב. היא למדה בבית הספר תל -נורדאו, שאך זה הוקם. (ב -1926), הצטרפה לתנועת "השומר הצעיר", שם גם הכירה את סבא רבא שלי אברהם ויזל.

עם סיום לימודיה יצאה סבתא רבתא עליזה, עם חבריה לתנועה ל"הכשרה" בקיבוץ, מאוחר יותר הקימו את קיבוץ חצור בדרום. בקיבוץ חצור נולדה אחות סבתי, איריס כבת הבכורה של הקיבוץ, ו 5 שנים מאוחר יותר נולדו התאומים -סבתי שלומית, ואחיה אמציה.

סבתי עם הוריה ואחיה בקיבוץ חצור

כשנה לאחר תום מלחמת השחרור עזבה משפחתה של סבתי את הקיבוץ וחזרו לגור בבית ההורים של סבתא רבתא שלי בתל אביב. סבתי, שלומית הייתה בת כשנתיים וחצי בהגיעה לעיר, והתגוררה במקום עד נישואיה לסבא אבי.

סבתא, למדה בבית החינוך לילדי עובדים ע"ש טשרניחובסקי, והצטרפה גם היא לתנועת ה"שומר הצעיר". ספגה בה ערכים של חברות, עזרה לזולת, אחריות הדדית, יושר, שאיפה לשוויון וצדק חברתי, אהבת הארץ ושאיפה לשלום. לקן התנועה במרכז תל אביב הגיע גם סבי, שהתגורר בשכונת יד אליהו המרוחקת. לאחר כמה שנים של הכרות חברתית הפכו לזוג, ויחד המשיכו בגיוס לשרות הצבאי בנח"ל. בשנת 1968, לאחר סיום השרות הצבאי התחתנו בקיבוץ ניר עוז.

תמונה מאירוע החתונה 7/7/1968

ההתעניינות של סבתא במצבן של קהילות ואנשים שתנאי החיים שלהם קשים, הפנו את סבתא ללימודי עבודה סוציאלית. רצונו של סבא להמשיך לימודים בטכניון, הביא לעזיבת הקיבוץ ומעבר לבאר שבע. סבא למד הנדסת מכונות ואילו סבתא עבדה כעובדת סוציאלית בלשכת הרווחה בעיר. בעבודה זו נחשפה סבתא לראשונה, וחוותה במגע אישי קרוב מצוקות קשות  של משפחות וילדים בשכונות החלשות של באר שבע בכלל ושל העולים מארצות צפון אפריקה ומזרח אירופה בפרט.

סבתא מספרת שהתנסות זו, שהייתה שונה מאוד ממה שהכירה כילדה, נערה ובחורה בתל אביב או בקיבוץ, השפיעה עליה רבות בהמשך חייה ככלל, וחייה המקצועיים בפרט.

בספטמבר 1973, עברה המשפחה לגבעתיים. כעבור חודש הצטרפה למשפחה אמי, ענת, אחות לענבל אשר  נולדה שלוש וחצי שנים קודם לכן בבאר שבע. שבוע מאוחר יותר, פרצה מלחמת יום הכיפורים. סבא, אשר היה חייל מילואים בגדוד צנחנים גויס מיד ונשלח עם היחידה שלו לדרום. הם צלחו את תעלת סואץ, תחת פיקודו של האלוף אריאל שרון. הוא שוחרר מהשרות רק לאחר חצי שנה. סבתא מספרת על הקושי הרב שלה בטיפול בשתי הבנות כמעט ללא עזרה, הירידה למקלט מקומה רביעית בעת האזעקות והדאגה לסבא כל ימות הלחימה.

עם חזרתו של סבא, הוא החל בעבודה כמהנדס. חדשים ספורים אחר כך גם סבתא חזרה לעבוד, והפעם כעובדת סוציאלית שיקומית לנוער חרש ב"אגודת החרשים לישראל". ביולי 1976 עברה המשפחה לגבעת שמואל, לשכונת רמת אילן, שם הם מתגוררים עד היום. שלוש שנים מאוחר יותר נולד הדוד שלי נדב. סבתא החלה לעבוד בלשכת הרווחה בגבעת שמואל, כשתחום עיסוקה העיקרי, סיוע למשפחות צעירות וילדיהם. שם גם למדה את חשיבות העבודה עם הקהילה כולה, עבודה במועדוני העשרה ותמיכה, וחשיבות תרומת המתנדבים בקהילה.

ב – 1988, נשלח סבא עם המשפחה לארצות הברית, במסגרת עבודתו בחברת "אורמת טורבינות". סבתא סיימה שם לימודי תואר שני בחינוך לפעוטות בגילאי 0 עד 3. הם חזרו לארץ לאחר שנתיים, הן בגלל הגעגועים והדאגה לענבל הבת הבכורה, אשר נשארה בארץ לשרותה הצבאי, והן בגלל הרצון לחזור לארץ אליה היא מרגישה שייכת. בתרבות, בשפה בשורשים ובאמונה בתפיסה הציונית לחשיבות ישיבת היהודים בארץ, שנטעה בה בבית ההורים שלה ובשומר הצעיר .

המשפחה בארצות הברית

במהלך השנים מאז, ענבל, ענת ונדב סיימו לימודיהם האקדמיים ופנו למקצועות שונים. ענת ונדב הקימו משפחות. סבתא אומרת שהן המשפחות הנפלאות ביותר והנכדים שלה הם המקסימים ביותר שיש.

המשפחה שלי

עם החזרה לארץ המשיכה סבתא בעבודה, כעובדת סוציאלית באגף הרווחה בעירית תל אביב בתחום הגיל הרך. עד פרישתה לגמלאות, לפני כ- 12 שנה.

היציאה לגמלאות אפשרה לסבתא להקדיש זמן רב יותר הן לעזרה במשפחה: בנה ובנותיה, אמא שלה בשנותיה האחרונות, נכדיה, וביתה שלה, והן לתחביבים ועיסוקי פנאי. תחום עיקרי אליו פנתה, שבסיסו במשחקי שפה ושבץ נא עוד בבית הוריה, הוא פתרון תשבצי היגיון, ובנית תשבצים. כתרומה לקהילה בה היא פעילה, במועדון האזרחים הוותיקים בשכונת רמת היא מעבירה כמתנדבת קורסים וחוגים לפתרון תשבצי אתגר. לדברי סבתא זהו עבורה מקור עצום לעניין, הנאה תחושת סיפוק ותרומה.

הכנסת אורחים בבית ההורים של סבתא שלי

לסבתא הייתה משפחה מאוד גדולה. לאבא שלה היו 8 אחים ואחיות, ואילו לאמא שלה היו 3 אחים דודים ובני דודים רבים. האחים של אבא היו כולם חניכי השומר הצעיר והתיישבו בקיבוצים באזורים שונים בארץ.

המשפחה של אימא, האחים, דודים ובני דודים, שהגיעו ארצה מלטביה, התפזרה גם היא בכל רחבי הארץ. מאחר וסבא של סבתא קבע את מושבו בתל אביב הפך הבית למרכז קליטה ועזרה של כל העולים, ומרכז אירוח לכל מי שהגיע לעיר ממקומות מגוריהם המרוחקים. באותו זמן, לא היה לאנשים כסף לבתי מלון, ובוודאי שלא היו להם מכוניות פרטיות, גם הכבישים בארץ היו במצב קשה ואוטובוסים היו מגיעים לקיבוצים פעם ביום, אם בכלל. לכן, נהגו בני המשפחה הרחוקים, להגיע לבית של סבתא ולישון שם לילה אחד, או לילות רבים. ההורים של סבתא, דאגו שיהיו בבית הרבה מיטות, חלקן מתקפלות ומזרונים כדי שאפשר יהיה להלין את כל הבאים. מסיבה זו, היה החדר של סבתא בבית הוריה עמוס מיטות ולא היה מקום לשחק בו. היא בקשה מאבא שלה להוציא חלק מהמיטות אבל תשובתו הייתה: "את יכולה להעלות בדעתך שיבואו אלינו אורחים ולא תהיה לנו מיטה בשבילם?", לא הועילו הצעקות והבכי. המיטות נשארו בשביל האורחים.

המצגת שלנו

הזוית האישית

מעין: מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא ולשחק איתה במשחקים של פעם במיוחד "סכין". למדתי על המשחקים שלה, איך גדלה, איפה שיחקה וגרה. אני מקווה שנמשיך לשחק ביחד.

סבתא של מעין: כסבתא היה מרגש לטייל ולשחק עם מעין במחוזות ילדותי ולגלות ילד סקרן, כייפי ובעל נפש וראייה של אמן.