מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הכישרון הנסתר שלי

נכדתי ואני
תמונה של מסדר הבוקר ה"חגיגי"
הקליטה האמתית בארץ, אותה חוויתי בצבא

שמי סוניה בקר, אני סבתא של אביגיל ליבר. נולדתי בעיר פרם שברוסיה, בסיביר. עליתי לארץ בשנת 1956 והיום אני מתגוררת בתל אביב.

הסיפור שלי נוגע לאופן קליטתי בארץ. עליתי ארצה עם משפחתי בשנת 1956, ונקלטתי בתיכון עירוני ז' ביפו. היות והייתי העולה הראשונה בבית ספרי לא ידעו כיצד לנהוג כלפי ורוב הזמן הייתי בודדה.

את הקליטה האמתית חוויתי בצבא. זה התחיל בטירונות. היינו מחלקה של למעלה מ-30 בנות, מכל אזורי הארץ. גרנו בביתן ארוך ובכל בוקר ערכו לנו מסדר בוקר. המ"כיות היו קפדניות מאוד ובחומרה רבה הקפידו על ביצוע ההוראות. המחלקה שהצליחה במשימה של סדר וניקיון כולל סידור מיטות, הצגת נעליים מצוחצחות ומסודרות, סידור כל הציוד והחפצים האישיים וניקיון מושלם של הביתן – זכתה לחופש בסוף השבוע.

המחלקה שלנו נכשלה פעם אחר פעם, ורובנו היינו מתוסכלות. התחלתי לחשוב מהי הסיבה לאי ההצלחה ואז הבחנתי בנירה. מיטתה לא היתה בקרבת מיטתי ולא היה דבר שבגללו היא משכה את תשומת ליבי, לכן לא הבחנתי בה קודם. שמתי לב שפניה מביעות תסכול רב, ואפילו כעס. התחלתי ממש לעקוב אחריה והבחנתי שתנועותיה לא ממש מתואמות. בתרגילי סדר, לדוגמה, היא לא הייתה מניפה את ידיה שמאל, ימין, אלה את שתי ידיה קדימה ואחר כך אחורה, למרות שמידי פעם העירו לה על זה.

שמתי לב שנירה מתקשה בדברים פשוטים ובקלות איבדה את הפוקוס, אולם היא אף פעם לא התלוננה רק פניה הביעו תסכול וזעם.

כשבחנתי את כל התמונה מקרוב התברר לי שזאת נירה שמעכבת את המחלקה במסדר בוקר. היא מאוד השתדלה, אבל לא הצליחה לבדה להשלים את כל המטלות.

יום אחד ניגשתי אליה ודיברתי איתה. הסתבר שהיא באה ממושב בצפון הארץ, הוריה ניצולי שואה ואין לה אחים. בשיחה שאלתי אותה: "מבין כל המטלות שיש לעשות לקראת מסדר בוקר, איזה מהן את הכי אוהבת ומבצעת בזמן הקצר ביותר?" היא ענתה: "לצחצח נעליים".

שיחה זאת נתנה לי רעיון. שוחחתי עם שתי בנות שמיטותיהן היו סמוכות אליי ויחד יצרנו מעין ועד, דיברנו עם כל בת ובת במחלקה וקיבלנו תמונה על יכולותיה של כל אחת ואחת מהן. כך בסופו של דבר התאמנו לכל בת במחלקה את סוג המשימה שהיא הכי טובה בה וזכינו בשיתוף פעולה של כולן.

כל הבנות התרגשו מאוד לקראת מסדר הבוקר הבא. אם נצליח- נצא לחופשת סוף שבוע של שלושה ימים, אם לא- נישאר בבסיס.

אני חילקתי לכל אחת את המשימה שעליה לבצע ואחר כך בדקתי את התוצאות. הייתי מאוד מרוצה.

כשהגיע עת המסדר הבנות היו מאוד מתוחות, ראיתי שנירה רעדה. הרגשתי הייתה שהפעם אנו מנצחות. המ"מית עשתה את הבדיקה והחליטה שהיא עושה בדיקה נוספת, כי כנראה לא האמינה למראה עיניה ולבסוף הכל היה מושלם, המ"מית העירה שהיא לא ראתה נעליים מצוחצחות כה יפה.

תמונה 1
במסדר הבוקר החגיגי.

כולן צהלו, קיבלנו את הפרס ויצאנו לחופש הביתה, ואז ראיתי את נירה מחייכת. האירוע הזה, והתהליך שעברתי עזר רבות לתחושת ההתאקלמות שלי בחברה בארץ.

ברגע שהרגשתי שמה שאני עושה משפיע לטובה ויש לו תוצאות חיוביות, הרגשתי שאני חלק מהחברה, חלק חיובי ותורם. אהבתי את זה.

מאושרות ומרוצות אחרי המסדר
המ"כיות שלי

השיר שמאוד קשור לסיפור שלי הוא:

חברים בכל מיני צבעים

הזוית האישית

סוניה: מנקודת המבט של היום, אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש כישרון נסתר למשהו, ולא תמיד אנו יודעים מהו. אנו לא מודעים לנסיבות שבהם הכישרון יתגלה ויוכל לעזור. הנועם ובעיקר הסובלנות הם המפתח. אגב, אני מאמינה שאילו היו עומדים לרשותנו הכלים שמקובלים היום, היה אפשר לעזור לנירה יותר. אני מאוד נהניתי והתרגשתי להיזכר בזיכרונות ישנים ומאוד התקרבתי לבנות האחרות.

אביגיל: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתי והבנתי שכל אחד יכול לתרום במשהו, בין אם זה יותר קשה או פחות. אחד מעולה בצחצוח נעליים ואחד מעולה בסדר וארגון. לכל אחד יש את הכישרון שלו והוא תמיד תורם.

מילון

מ"כ
מפקד/ת כיתה (בצבא)

ציטוטים

”חובתנו לנצל את כשרונותינו לטובתנו הפרטית ולטובת הכלל“

הקשר הרב דורי