מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של חנה שטרנליכט, שנולדה בשנת 1930 בפראג שבצ'כיה, תועד במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי ומחוברים.

ב-15 במרץ 1939, הגרמנים נכנסו לצ'כוסלובקיה ובדיוק באותו יום התחילו הצרות ליהודים. כל יום נוצר חוק חדש אנטי יהודי. היה צריך להחזיר חפצים ואבא היה נוסע לאזור המרכז כדי להחזיר את החפצים. בכל מקום ציבורי, כגון בתי קפה, תיאטרון, קונצרט, בריכה, קולנוע, היה שלט "כניסה אסורה ליהודים". ההשפלה הראשונה שלי הייתה כשהייתי בת 10. הגיע לעיר סרט של וולט דיסני, שלגיה ושבעת הגמדים, ורציתי מאוד לראות את הסרט. קניתי כרטיס וכמעט הספקתי להיכנס אבל אישה מבוגרת ביקשה להוציא אותי כי זה אסור, אז המוכר הגיע אליי והוציא אותי, לא לפני שהתנצל. זה משהו שמאוד רציתי וזה לא היה נעים לאף אחד, במיוחד לא לילדה.

לאחר שהעיפו אותנו מבית הספר, אבא מצא ספסלים ולוח, אירגן כיתה, ומצא אנשים שיכולים ללמד וילדים שרוצים השכלה. בסוף שנה הוא הכין אלבום קטן (שנמצא כרגע במוזיאון) עם תמונות של הילדים והמורים. כל אחד מהתלמידים קיבל תעודה שאבא שלי הכין ביד ואי אפשר היה להבדיל בין זה לבין מודפס. אבא היה צייר מוכשר.

ידענו שנצטרך לעזוב את הבית וללכת לגטו אבל לא ידענו מתי ובגלל זה היה עלינו לחץ גדול וכל דפיקה בדלת הלחיצה אותנו.  בדצמבר 1942, חורף קשה עם הרבה שלג, מוקדם בבוקר הגיע הטרנספורט והיינו צריכים לעזוב את הבית. רעדתי בגוף ולא רק מקור כי לבשנו כל מה שהיה אפשר, כל מה שלא הצלחנו נכנס למזוודה, כל אחד עד 50 קילו. אבא לקח את המזוודות ושם על מזחלת והלכנו לתחנת רכבת ומשם הגענו לעיר הקרובה ששם בבית הספר אספו אנשים וילדים יהודים. ב-9 בדצמבר נכנסנו לרכבת ויצאנו לטרזין. פסי הרכבת לא הגיע לגטו אז היינו צריכים ללכת 3-4 ק"מ ברגל. זו הייתה עיר צבאית, היו חומות גבוהות ועבות עם 3-4 כניסות כדי שיהיה קל לשמור שאף אחד לא יצא. לפני שבאנו רוקנו את העיר מאנשים. הטרנספורט הראשון הכיל אנשים צעירים שהכינו את השטח. היינו 15 אלף שהגענו לגטו, והיה מחסור במיטות. אבא הלך לגור עם חיילים שם היו מיטות קומותיים. הבתים היו בגודל חדר אחד ולא היו מיטות, כל אחד קיבל 70 ס"מ על רצפה.

זאת הייתה תקופה קשה מאוד כי היו הרבה מחלות ילדים ולא היה מספיק מים, אוכל, בגדים, שירותים ומיטות. אבא סידר לי לצאת מהחדר הזה ולעבור לבית בנות וגרתי בחדר עם בנות בגילי וישנו עם מדריכה. אחר הצהריים הרשו לי להיפגש עם המשפחה. היו פעמים בטרנספורט שחשבתי שזה לא נורא להגיע לגטו כי כולם שם יהודים ולא עוברים שם השפלות. אחרי שקבעו חוקים חדשים ראיתי את חברה שלי ברחוב והיא עברה לצד השני. אף אחד לא ידע שהגטו היה רק תחנת מעבר ולא ידעו לאן יוצאים משם. קיבלתי מחלת ילדים והייתי מאוד חולה ולא היו תרופות. הייתה לי דלקת ריאות כתוצאה מהמחלה, וההורים שהיו בטרנספורט באו לקחת אותי. היה לי חום 40 מעלות והגרמנים אמרו לנו לא לעלות כי הם פחדו ממחלות ובזכות זה אני וההורים שלי לא עלינו לטרנספורט הזה שהתחנה שלו הייתה מקלחות גז.

בשנת 1944 התחילו טרנספורטים המוניים. קודם גברים, לכן אבא היה צריך לעלות לטרנספורט האחרון של הגברים. 4 ימים אחרי, טרנספורט נשים וילדים הגיע, וחשבתי שאנחנו הולכים להיפגש עם אבא, ככה קיוויתי. ניסינו לחשוב שלא היה כל כך נורא. אני לא זוכרת הרבה מהנסיעות. הרכבת עצרה והמשיכה עד שהגיעה לאושוויץ, מחנה עבודה. היינו בקרונית עד שהיה חושך בחוץ. היו שם מנורות וגדר תיל ויצא עשן מהארובות. אנשים בעטו בנו כדי לצאת מהקרונות. מה שהבאנו נשאר בקרון.

חיכיתי לנשום אוויר אחרי הנסיעה הארוכה בטרנספורט אבל האוויר שם היה מגעיל. היו שם אנשים בכתונת פסים. מישהו אמר לי להגיד שאני בת 16 ולא 14. הסתדרנו בחמישיות והתקדמנו לכיוון ד"ר מנגלה ששלח אנשים לחיים או למוות. ראיתי מרחוק 2 שורות לפניי, אישה ימינה ואישה שמאלה, אז התחלפתי עם מישהי שעמדה לידי כדי שאוכל להיות עם אמא שלי אבל זה לא עבד, כי אמא שלי הייתה מבוגרת ועם שיער שיבה. ידעו שמי שהולך שמאל זה מוות ומי שהולך ימין הלך לעבודה. את המספר המזהה שלנו כתבו על השמלה ולא על היד.

רוב הבנות נשארו עם האימהות שלהן ואני נשארתי לבד. היו שם כמה בנות שבכו וצרחו עליהן לא לבכות בטענה שמחר הן יפגשו את אמא שלהן. משם שלחו אותנו לצריף שם גילחו את הראשים שלנו והחליפו לכותונת של אושוויץ. משם הלכנו למקום הלינה. 12 נשים במיטות קומותיים מעץ וקיבלנו חתיכת לחם לא גדולה והחלטתי שאני צריכה לשמור קצת מתחת למיטה. לקחו לי את הלחם. אחת הבנות אמרה לי להשתדל לאכול כמה שיותר ברגע שמקבלים אוכל ולא לשמור אוכל, גם לא לשתות מים כי הם מזוהמים. כאשר מישהי התמוטטה היינו צריכות לתמוך בה, כי אז החיילת הייתה מגיעה ושולחת אותה למחנה השמדה.

באחד הימים, החיילים אמרו לנו שאנחנו הולכים להתקלח, ופחדתי מאוד שאני הולכת למקלחות הגז. כשיצא מים ולא גז, שמחתי מההרגשה של מים על הגוף שלי. לאחר המקלחת, זרקו לכל אחת שמלה והביאו נעלי עץ. הבחורה זרקה אליי בטעות 2 שמלות אז לבשתי את שתיהן כי היה קר. הוציאו אותנו לחצר והעמידו אותנו בשורה עד שבאה קצינה חיילת שבאה לבדוק מה אנחנו לובשות. כשהיא ראתה שאני לבשתי 2 שכבות היא הורידה את החגורה שלה והתחילה להכות אותי. עד היום, אני לא מבינה איך שרדתי את המכות האלה.

העלו אותנו על רכבות והתחלנו בנסיעה. באמצע הנסיעה עצרנו וקיבלנו חצי לחם ואז המשכנו בנסיעה. הרכבת עצרה באמצע הלילה בגרמניה וכשירדנו ראינו אנשים במדים שחיכו לנו מחוץ לבית חרושת לחלקי מטוסים. נכנסו ובפנים היה חם ומפתיע. במזרנים שישנו עליהם היו קרציות. היינו חודשיים בבית החרושת בו היה מנהל שהיה אחראי עליהם והרבה אנשים היו מקבלים ממנו מכות, אבל לא אני. בעבודה שלנו, היינו עומדים ליד מכונה של מטוס ומחברים את החלקים מכל צד. עבדנו שעות עם הפסקה קצרה בצהריים. כל אחת קיבלה מרגרינה ומסרק, אבל לא היה לנו שיער כי גילחו אותו. יום אחד הבוס עזב ל-3 ימים ואחת הקצינות קיבלה את התפקיד להחליף אותו. היא תפסה בחורה שעשתה משהו לא לפי הכללים. היינו כולם באולם ספורט גדול וברגע שהקצינה הסתובבה, הבחורה ברחה. הקצינה לא רצתה לחזור לשאר החיילים בלי אף אחד אז היא תפסה את מי שהייתה הכי קרובה אליה שזאת אני. עברו עליי 3 ימים קשים וכבר הבנתי מה יקרה כשהבוס יחזור. הקצינה לא מסרה את המספר שלי אבל אני בחיים לא אשכח את שלושת הימים הנוראים האלה.

הבנו שסוף המלחמה מתקרב. לקחו אותנו לקרונות בלי גג והיה קר אז היינו עם שמיכה אבל ירד גשם אז היא נרטבה ולא אכלנו 16 ימים. יום אחד עצרנו באיזה תחנה ומישהו שם זרק כיכר לחם שופל לקרון והייתי מאוד רעבה אבל במצב הזה לא הרגשתי כלום. אנשים מתו בדרך ועצרו כדי להוציא את המתים. פעם אחת נתנו לנו לצאת כדי שנבשל מרק לאנשים שם והם הסכימו לנו לקחת גם אוכל אז קיבלנו צלוחית מרק ונתנו לנו להתרחץ ואחר כך המשכנו בנסיעה. לפני סוף המלחמה, הגענו למחנה ריכוז בוינה, אוסטריה. הוציאו אותנו מהקרונות והיינו צריכים ללכת למחנה. זו הייתה עלייה קשה. בדרך ראינו באר ורצינו לעצור ולשתות מים מהבאר אך האוסטרים זרקו עלינו אבנים כי היינו בשמלות בולטות אדומות.

הייתי בטוחה שזה סוף המלחמה, הייתי באפיסת כוחות. שקלתי אז 29 ק"ג בגיל 15. בתוך המחנה קיבלנו לבוש אחר ובהם היו מלא כינים והרבה נשים חלו. יום אחד הגיעה שמועה שהגרמנים רוצים להעביר אותנו למחנה אחר והיינו צריכים לעשות הכל כדי לא להגיע לשם. אני לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ אבל יצאתי מהשורה שעמדנו בה ורצתי, וכשהסתובבתי עמד מולי חייל במדים עם אקדח לכיווני אבל הוא לא ירה, המשכתי לרוץ ונכנסתי לשירותים, נשארתי שם הרבה זמן כי פחדתי לצאת וכשראיתי שאין אף אחד בחוץ יותר יצאתי מהשירותים ונכנסתי לאחד הצריפים.

האמריקאים אמרו שב-1 במאי הם יגיעו, ובגלל זה החיילים שחררו אותנו, אך זה לא קרה. ב-5 במאי האמריקאים הגיעו. לא רחוק משם, היה מחנה צבאי של האנשים ששמרו עלינו לאחר השחרור אבל השאירו אותי בצריפים כי חשדו שיש לי מחלה. בסופו של דבר הגעתי לשם ובאו האוטובוסים שהסיעו אותנו לפראג. ידעתי שההורים שלי לא שרדו אבל בכל זאת הלכתי לבית הישן שהיה לנו. דפקתי בדלת והייתה שם אישה שלא הכרתי. סיפרתי לה מי אני והיא נתנה לי להיכנס ובמזל הייתה שם חברה של אמא שלי שזיהתה אותי. לא היה לי כסף והיינו מקבלים כרטיסים של חלב, בשר וכו'. התחלתי לאכול לאט לאט כי כשהאמריקאים הגיעו הם חילקו מנות בשר אבל לא יכולתי לאכול. החלטתי שאני צריכה ללכת ללימודים, מכיוון שהעיפו אותי בכיתה ד' מבית הספר, למרות שאבא שלי לימד. הלכתי לקהילה היהודית לבדוק אם אולי בדרך נס מישהו מהמשפחה חזר ומצאתי דוד מטרזין וחברה טובה מהילדות שאמרה לי לבוא לגור איתה. נכנסתי לתנועת נוער ולאט לאט למדתי איך לחייך. לקח לי הרבה זמן לשקם את עצמי ולחזור להאמין באנשים. כאשר עליתי לארץ, בשנת 1949, התיישבתי בקיבוץ החותרים, שם הכרתי את בעלי במחנה קיץ. התחתנו והולדנו 2 ילדים. לא היה לי חשק להישאר בקיבוץ בגלל שההורים של בעלי גרו רחוק וכמעט ולא היה כסף כדי לנסוע לבקר אותם. פעם חשבתי שלנכדים שלי לא יהיו מלחמות אבל אני כבר לא כל כך אופטימית, למרות שאני לא מפסיקה לקוות.

הזוית האישית

ליאור, עידו, רון ועומרי: אהבנו מאוד את השיחות עם חנה לאורך השנה וגילינו בן אדם מדהים. אנחנו נישאר איתה בקשר.