מאגר סיפורי מורשת

שמי אופירה. נולדתי בשנת 1948 בבגדד אשר בעירק. עליתי לארץ בשנת 1951.

זכרונותיי מהתקופה בבגדד מגיעים מסיפוריי הורי. אני הייתי תינוקת.

עם הכרזת המדינה בשנת 1948 שינו הערבים בעיראק את עמדתם ויחסם כלפי היהודים הגרים איתם בשכנות. היחסים והתנאים הפכו להיות קשים עבור היהודים. היהודים סבלו מהצקות והפחדות. היה אבדן בנפש ורכוש. רוב היהודים החליטו לעזוב ולעלות לישראל.

יצאה הוראה משלטונות עיראק, כי כל מי שעוזב  – משאיר את כל רכושו לממשלה. כל רכוש היהודים הוחרם. חנויות היהודים נופצו בשבת, והתושבים השתלטו על הרכוש והמסחר של היהודים. הוריי היו בעלי רכוש רב בעיראק (חנויות, בתים ותכשיטים). למרות זאת הורי החליטו מיד לעשות עלייה, ולא הורשו לקחת מאומה. אמי החביאה בתפרי שמלתה מעט תכשיטי זהב, אך אפילו טבעות הנישואין שלה נתלשו בכוח מאצבעותיה.

וכך עלינו ארצה חסרי כל. אפילו אוכל ושתייה לא היה בשפע. אבי סיפר לי כי בכיתי בגלל צימאון שתקף אותי, והוא הלך דרך ארוכה ברגל כדי להשיג לנו מעט מים.

אחרי תקופת מגורים במעברות והתאקלמות בארץ התגברנו על הכל. גדלנו, השכלנו והקמנו משפחות. השתרשנו בארץ ותרמנו לה.

אחת מנכדותי האהובות, מאיה פארן, שותפה איתי בתכנית הקשר הרב דורי ועבורה אני משחזרת תקופה זו.

הזוית האישית

סבתא אופירה נהנתה לשחזר לנכדתה את קורותיה בימים עברו.