מאגר סיפורי מורשת

ביקור בארץ ישראל

משפחת דון יחיא יצאה ממצרים לביקור בארץ ישראל בשנת 1946. נסענו ברכבת מקהיר לכיוון ארץ ישראל. דרך יפו לתל אביב ליד בית הדר (תחנה מרכזית הישנה בתל אביב). נשארנו בתל אביב כשבוע, ברחוב יבנה, ­­בבית מלון קטן ולאחר מכן נסענו לטבריה לפגישה עם אחי הבכור שמואל שהיה בקיבוץ דגניה ב'. נסענו במונית מטבריה לדגניה ב' (כי לא מצאנו אוטובוס). הורידו אותנו על הכביש הראשי, עמדנו בכביש עד שהגיעה עגלה שמובילה קש. עלינו על העגלה כולנו, והביאו אותנו לדגניה ב'. על יד מגדל המים הודיעה לנו מזכירת הקיבוץ,  כי אחי הבכור שמואל יחיה, נמצא בעבודה מחוץ לקיבוץ ואי אפשר לפגוש אותו. אמרו לנו לבוא למחרת היום. נסענו לטבריה בחזרה, ולמחרת שוב נסענו לקיבוץ דגניה ב' ושוב המזכירה הודיעה לנו כי שמואל יחיה נמצא מחוץ לקיבוץ בעבודה. המשפחה לא שוכנעה שהוא בעבודה ודרשה לראות אותו דחוף. מזכירת הקיבוץ הבטיחה כי מחר הוא ימתין במזכירות בצהרים. למחרת הגענו בצהריים ונפגשנו עם שמואל יחיה, וביקשנו שיתלווה אלינו לסיור בארץ. שמואל קיבל אישור מהקיבוץ לצאת לשלושה ימים. נסענו לחיפה ושם סיפר לנו שמואל כי שבוע לפני כן היה בפעילות בפלמ"ח. בחזרה מהפעילות, בביקורת של האנגלים, מצאו אצלו אקדח ולקחו אותו לבית הכלא בעכו. כשאנו באנו לקיבוץ דגניה ב' הקיבוץ שלח שלושה חברים שיחליפו את שמואל עד שהוא יחזור לכלא בחזרה. המשפחה התפלאה והמשכנו בסיור בארץ. נסענו לירושלים וביקרנו בכותל המערבי ולאחר מכן נסענו לתל אביב והצטלמנו על שפת הים. שמואל ביקש מהקיבוץ אישור להמשיך את הסיור עם ההורים לעוד שלושה ימים. בקיבוץ אישרו לו. המשכנו לטייל בתל אביב וסיכמנו שאנו נוסעים למצרים למכור את הנכסים שלנו ולבוא להשתקע בארץ. יצאנו עם הרכבת מתל אביב לכיוון קהיר.

עלייה לארץ ישראל

בשנת 1948 החלה מלחמת השחרור ולא יכולנו לעלות לישראל. הרכבות הפסיקו לנסוע מקהיר לתל אביב. לאחר המלחמה בשנת 1949 יצאנו ממצרים – והשארנו שם את כל הרכוש הרב שלנו: 3 מוניות, דירה בבניין ברחוב סיגר סרור (ברובע דאהר) המוביל לשדרות המלך פואד בקהיר שבמצרים. בדרכון רשמו לנו יציאה ממצרים ללא חזור – והמשפחה הסכימה. הפלגנו מאלכסנדריה לאיטליה באנייה קטנה בשם "פטישי", שבאמצע הדרך הטלטלה בגלים גדולים. רוב התיקים שהיו אתנו על הסיפון נשטפו עם הגלים לים, לכן הורידו אותנו לבטן האנייה. הגענו לאיטליה ונשארנו שם כשלושה חודשים בבית מלון בנפולי, על חשבון המשפחה, עד שתגיע אניית הסוכנות לאסוף אותנו מברינדיזי שבדרום איטליה.

עלינו על אנייה בשם "ויקטוריה" שהסתובבה בחצי העולם ואספה יהודים לעליה לארץ. הגענו ב – 31.12.1949 ל"שער העלייה" בשירה ובשמחה.

משער העלייה העבירו אותנו למחנה פרדס חנה ו' לאוהלים. בלילות היו הצעירים שרים ורוקדים. בחודש ינואר 1950, החל לרדת שלג על האוהלים, אנחנו שמחנו אבל הודיעו לנו לדפוק כל רבע שעה עם מקל המטאטא על בד האוהל בכדי להוריד את השלג אחרת האוהל יקרוס. עשינו כך עד שעה אחת בלילה, שאז נרדמנו, ופתאום מסביב צועקים שבאוהל שלנו נשבר המוט המרכזי. גם אנו צעקנו ורצנו כולנו לאולם הקולנוע של האנגלים, שם כל משפחה קיבלה 8 בלטות קטנות לגור כי לא היה מקום וכולנו רטובים ועייפים אך שמחים .

הזוית האישית

סבא אלי: נהנתי עם הנכד עידו בכתיבת חלק קטן מהזיכרונות של משפחתנו הגדולה. נהנתי גם מהמפגשים הנהדרים שעשו לנו טוב. שתי המורות הנהדרות שהובילו אותנו בדרכי נועם, יכולת ענקית ובסבלנות ובידע. עידו: הייתי רוצה לאחל לסבא שלי שיישאר בריא ומאושר. למדתי ממנו הרבה דברים, כמו שאסור לוותר ואם אתה באמת רוצה משהוא לא לוותר עליו ובסוף תצליח