היציאה מאחורי מסך הברזל
חודשים רבים נותרתי ללא אבא וללא אמא.
שמי פייגי
וולוביק לבית קצלניבוגן. נולדתי ברוסיה להוריי רפאל שמעון ומוסיא קצלניבוגן, ב-ל'
שבט
תרצ"ט (39219), בעיר מלאחאווקא בפרברי מוסקבה – עיר בירתה של רוסיה.
נולדתי בתקופת השלטון הקומוניסטי שסיסמתו הייתה: "חופש שוויון ואחדות". אך
למרבה האירוניה,
בין הסיסמה למציאות ברוסיה, לא היה כל קשר.
נולדתי לפני
מלחמת העולם השנייה. המלחמה הגיעה מאירופה לרוסיה רק בשנת 1941. הנאצים התקרבו
במהירות למוסקבה ומשפחות חב"דיות רבות ברחו לאוזבקיסטן לעיר סמרקנד. גם משפחתי
שכללה
את סבא, סבתא, דודים ודודות עזבנו את ביתנו וברחנו לסמקרנד.
היהודים
הבוכרים שהתגוררו בסמרקנד קיבלו את פליטי רוסיה ופולין. הם קיבלו אותנו מאוד יפה.
הם
חיכו כבר בתחנת הרכבת לבואם של הפליטים ועזרו להם בנשיאת המזוודות. יהודי בוכרה
גרו בחצרות
גדולות ואנחנו שכרנו מהם דירות. בין יהודי בוכרה היו הרבה
חב"דניקים שלמדו לפני המלחמה בישיבות חב"ד.
הרבי הריי"ץ,
אדמו"ר חב"ד, שלח שליחים לבוכרה ולגרוזיה כדי לחזק את היהדות שם. בעקבות
כך
נסעו בחורים רבים לישיבות חב"ד שהיו מפוזרות ברוסיה. לאחר ללימודיהם היו
הבחורים חוזרים למקומות
מגוריהם ומשמשים כרבנים ושוחטים בקהילותיהם.
גרתי בסמרקנד עד גיל 6, לא היה לנו מעונות ולא
גנים ולא למדתי בבית ספר. אני בת יחידה להוריי.
התגוררתי עם אבא ואמא בחדר משותף.
הייתי ילדה קטנה ומפונקת, ילדה קטנה שגדלה בחברת מבוגרים.
חברות בנות גילי לא היו
לי בכלל. בחצר שלנו גרו גם סבא, סבתא, דודים ודודות. פעמים רבות הייתי הולכת
עם
אמא לבקר את סבתא של אימי.
לאחר מלחמת העולם השנייה, השלטון הקומוניסטי איפשר
לפליטים מפולין לחזור לארצם. הרבי הריי"ץ
העביר מסר חשאי לחסידי חב"ד,
שישתדלו לעזוב את רוסיה בתור פליטים פולנים. הוקם ארגון של נציגי
חב"ד, שמטרתו
היתה לסייע ליהודים לעזוב את רוסיה.
אבי רפאל
שמעון קצלניבוגן היה בין הנציגים, תפקידו היה להשיג כרטיסים כדי לנסוע ללבוב –
מקום שמשם
הייתה רכבת שנוסעת לפולין. הארגון רכש תעודות זהות של פולנים שנפטרו
ברוסיה ודודי מנחם מענדל
גורליק שהיה לו חוש ציור מיוחד, הצליח בכישרונותיו לזייף
תעודות רבות ולשבץ צילומים של אנשים מחסידי
חב"ד. באמצעות התעודות המזוייפות
הצליחו לעזוב את רוסיה ולהגיע לפולין בתור פולנים ששבים הביתה.
אנחנו יצאנו
מסמרקנד בשנת-1946 הייתי אז בת 7. כשהגענו ללבוב שמענו שהרכבת האחרונה נתפסה
על
ידי הקומוניסטים. כנראה שמישהו הלשין ואז תפסו הקומוניסטים את רוב נציגי חסידי
חב"ד, שעסקו
ביציאת היהודים דרך לבוב לפולין. 17 איש נתפסו. אבי גם הוא היה
בין האנשים הללו. השלטונות לקחו
את כל התמונות של אבא, של אמא ושלי וגם את הכסף
ואת התכשיטים. לאחר כמה חדשים נערך
משפט פוליטי ונגזרו על אבא 10 שנות מאסר בגלות
סיביר.
לאמי נודע
שרכב האסירים יעבור בקייב, ומשם יילקחו האסירים לסיביר. אמא רצתה שאבא יראה אותי
ולקחה אותי לרציף הרכבת וכן כל המשפחות של שאר האסירים האחרים הגיעו גם כן לתחנת
הרכבת. חיכינו
שעות רבות עד שהגיעה מכונית משוריינת גדולה עם אסירים רבים. האסירים
ירדו מהמכונית לפניהם עמדו
שוטרים עם רובים שלופים ושלושה כלבים מפחידים רוצחי אדם.
אחריהם שלושה כלבים עם חיילים.
אני ראיתי את אבי ופתחתי בצעקות: אבא! אבא!
אבי
הסתובב ופנה לעברי וצעק: "פייגי, פייגי"
ואז הנחיתו עליו מכות עם הרובה,
דחפו אותו בכוח לקרון הרכבת. ומאז 10 שנים לא ראיתי אותו.
אירוע זה מעביר בי צמרמורת בכל פעם שאני נזכרת במחזה הזה, וזאת למרות שמאז עברו יותר מ-60 שנה.
בתחנת הרכבת בקייב, אחרי שלקחו את אבא לגלות.
אבא בגלות סיביר
את רוב כספנו הוצאנו על רכישת כרטיסי נסיעה כדי לברוח ולצאת מרוסיה. עכשיו כשאבא ובני משפחתו
הרחבה בכלא, לא יכולנו להישאר בעיר לבוב זמן רב, כי הדירות היו שם יקרות.
שמענו שבעיר צ'רנוביץ יש דירות
זולות יותר להשכרה. הגענו לצ'רנוביץ סבתא מצד אמא,
אימי, אני, דודה מריישא וילנקין, בעלה ושני ילדיהם
רבקה ובערל. יותר מחמשה חודשים
גרנו ב"דירה" שהייתה בעצם מסדרון ששימש גם כמטבח. בדירה
היו 2 מיטות קומתיים
בהם הצטופפנו 8 נפשות. גם כאן לא הגענו למנוחה.
לאמי היה כושר
שכנוע מיוחד ולכן בת דודתי ביקשה ממנה שתבוא איתה ללבוב כדי לשכנע את הרופאים
לתת
חנינה לאמה – דודה שלי שישבה בבית הסוהר. דודתי הייתה גם חברה בארגון שסייע
ליהודים לצאת
מרוסיה ולכן נאסרה. אמי ובת דודתי יצאו לדרך ואותי השאירו בידי סבתא
חיה דובה גורליק ששמרה עלי.
נותרתי לבדי ללא אבא וללא אמא במשך חודשים רבים. ב"ה
אימי הצליחה לשחד את הרופאים, נערך משפט
ולאחר שנתיים במחנה עבודה, דודתי שוחררה
ב"ה.
בגן ובבית הספר
לא נכחנו. סבתא הייתה לוקחת אותי ואת בת דודתי רבקה גורליק לגן המשחקים ושם
שחקנו בחולות.
אני זוכרת שנהננו לקפוץ בחול ולבנות כל מיני צורות. משחקים אחרים לא היו לנו. מכל
הרכוש
שהיה למשפחתי נותרה לי שרשרת מגן דוד שאמא עטפה אותה בבד לבן כדי שלא אבלוט כיהודיה
ובקשה
ממני לשמור מאוד על השרשרת. אך כשאמא שבה מלבוב השרשרת כבר לא היתה, כנראה
שנעלמה
כששיחקתי בחולות, דבר זה גרם לנו לצער גדול.
כשאמא חזרה הביתה עברנו לדירה גדולה יותר 2
חדרים ומטבח. חדר אחד למשפחת וילנקין
והחדר השני לי,
לאמי ולסבתא. אני ומשפחת וילנקין הרגשנו משפחה אחת. בשבת
אחרי שאכלנו יחד הם הלכו לחדר שלהם
ואני נשארתי עם אמא בחדרנו. אמא היתה מותשת מהעבודה
הפיזית הקשה של כל השבוע. לי משעמם
ובקשתי ממנה ללכת לטייל איתי לידידי המשפחה
שגרו בקצה השני של העיר. בדרכנו עברנו דרך הרחוב
הראשי ואהבתי לראות חלונות ראווה
של החנויות.
שנת
הלימודים החלה ואמי הייתה צריכה לשלוח אותי לבית-ספר, בו היו לומדים גם בשבת.
בתקופה זו פיתחתי
כאבי בטן עזים שנמשכו 3 שנים. הרופאים לא הצליחו לפענח את הסיבה,
אחר-כך אמרו שכנראה זה מעצבים
ולכן 3 שנים לא למדתי בבית-הספר כי הייתי חולה. לפני
פסח הזמינו את אמי למאפיית המצות המחתרתית,
כי ידעו שהיא מומחית ברידוד מצות
עגולות ודקיקות. אמא לקחה גם אותי לעבודה. בזמן הכנסת המים לקמח
לימדו אותי לומר:
"לשם מצות מצווה" וגם נתנו לי לנקב את המצות בעזרת מזלג.
אמא שכרה עבורי מורה פרטית שלימדה אותי קריאה,
כתיבה וחשבון. הגיע גם מלמד לבנים של וילנקין. גם אני
למדתי עם המלמד א'-ב', קריאה
וכתיבה בלשון הקודש. המלמד היה יהודי יקר, זקן בן 70, שמו היה: משה
חיים דוברבסקי,
הוא היה נרדם באמצע השיעורים והבנים השובבים אמרו לי להיות בשקט ולא להעיר את
המלמד הישן. אבל אני שהייתי מבוגרת מהם ב-5 שנים, רציתי מאוד ללמוד אבל התור שלי
תמיד מתאחר כי
המלמד היה נרדם.
הלכתי
לבית-ספר לראשונה בכיתה ד' ולא היו לי הרגלי למידה. כשמורה נכנסת צריך לקום, וכשהיא
אומרת
"שלום" כולם עומדים ושותקים. רק אני עניתי לה "שלום".
כששאלה שאלה לא ידעתי שנהוג להרים יד
ולהצביע, אני צעקתי את התשובות עד שלמדתי את
כללי ההתנהגות בכיתה. השיעורים שלמדנו
הם: גאוגרפיה, חשבון, רוסית, היסטוריה וכו'.
בהפסקות שיחקנו: מחבואים וקלאס. לא היו לי חברות,
כי הייתי גרה רחוק מבית-הספר.
סטלין מת בשנת
1953. באותו זמן הייתה התוועדות אצל הרבי מליובאוויטש בניו-יורק והרבי אמר "לחיים"
והוסיף: "הוא רע!". החסידים לא הבינו למה מתכוון הרבי. לאחר מכן ביקש הרבי מכולם
להגיד "הוא רע"
(ברוסית משמעות המילה "הורע" היא ניצחון) ובאותו יום
סטלין מת. לאחר מותו של סטלין נתנו לאבי חנינה.
אני והוריי במסיבה לרגל שחרורו של אבא מהגלות
עברו מספר שנים, אני התחתנתי. היו לנו קרובים שהגיעו בשנת 1946 לא"י והם כתבו לנו מכתבים
ש"סבא
שלנו" רוצה לפגוש אותנו ("סבא" היה כינוי לרבי) וביקשו מאתנו שנגיש
בקשה לצאת לקרובנו בא"י.
חששנו לעשות זאת בגלל המשטר, קרובנו המשיכו לשלוח מכתבים
שנגיע. לבסוף החלטנו להגיש בקשה שיתנו
לנו לצאת. בקשנו מספר פעמים, בתחילה הם נתנו
להורי רשות יציאה אבל לי ולמשפחתי הם לא נתנו. כל שנה
הגשנו בקשה מחדש, עד שלבסוף
נתנו לכולנו.
הגענו למוסקבה
במטוס, משם לוינא ובוינא פגשו אותנו נציגי הסוכנות. שהינו בשבת בוינא וביום ראשון
טסנו לארץ ישראל. מהבקשה הראשונה עד לאישור והיציאה עברו 25 שנה. הגענו לארץ ישראל
בשנת 1971 ט' כסלו תשל"ב והתיישבנו בנחלת הר חב"ד קרית מלאכי מקום זה בנה
הרבי נשיא דורנו לעולי רוסיה.
לסיכום, אני רוצה להדגיש שבמשך כל השנים יקדה אצלנו האמונה שאנחנו ברוסיה באופן זמני בלבד. ואנחנו יכולים להיות יהודים בגלות. ידענו שהרבי דואג לנו ובעזרת ה' נצא מרוסיה ונעלה לארץ ישראל.
מילון
התוועדותפאַרברענגען (ביידיש: להתענג בצוותא) הוא השם המקובל בעגה של חסידות חב"ד להתכנסות של חסידים המשלבת דברי תורה, סיפורים חסידיים, הרמת כוסית 'לחיים' ושירת ניגונים בצוותא.
נישט אין שאבעס גירעט
פירושו: בשבת נמנעים מלדבר דברי חול. כשמדברים דברי חול משתמשים בציטוט זה שפירושו: "כאילו" לא דיברנו בשבת.
ציטוטים
”תמיד ידענו שהרבי דואג לנו ובעזרת ה' נצא מרוסיה ונעלה לארץ ישראל“