מאגר סיפורי מורשת

שמי אביגיל מלאיוב, נולדתי בשנת תשי"ח-1958 להוריי גבריאל ושרה אחונוב בטשקנט שברוסיה. אני החמישית במשפחה, יש לי אח אחד, אליהו חיים, וחמש אחיות: בת-שבע, רבקה, לונה, מפרת ושפרה.

אבי היה סופר סת"ם. הוא היה אדם מיוחד במינו, רוחני מאוד. הרוחניות הייתה בולטת אצלו, ותמיד חינך אותנו להיות שמרנים. אבי היה איש גבוה והיו לו כתפיים רחבות. הוא נהג ללכת תמיד עם מעיל ארוך בצבע שמנת. אמי פרנסה את ביתנו בכל עבודה שהזדמנה לה. היא הייתה מאוד אכפתית ועוצמתית. יחסית לאבי היא הייתה נמוכה. אמי כיסתה את ראשה במטפחת. תמיד התרשמנו מהתקשורת בין ההורים שבכל דבר היו מתייעצים אחד עם השני.

סבי וסבתי היו ממייסדי תלמודי התורה לפני התקופה הקומוניסטית. כשהתחילה תקופת הקומוניזם הם דאגו להכניס את כל תלמודי התורה למחתרת, כדי שלא יגלו שהם לומדים תורה, תקופה זו הייתה תקופה ממש קשה גם ברוחניות וגם בגשמיות. אבא שלי זכר את הימים שלא היה להם אוכל בבית, ורוב הזמן סבא היה יושב איתם ומדבר המון על יהדות.

בילדותי

אבא שלי התייתם בגיל צעיר מאוד. ב-ח' באדר סבא שלי נפטר וב-י"ח אדר גם סבתא שלי נפטרה. הילדים היתומים (אבא שלי ושאר האחים) הלכו לבית של אחותם הגדולה שגרה בסמרקנד. היא הייתה נשואה עם שלושה ילדים, והם גרו אצלה ממש בחוסר כל. אחותם ניסתה מאוד לעזור לאחים שלה. האח הגדול היה בן שש-עשרה. שלושת האחים פתחו מספרה, כדי להתקיים, בסמוך אליהם הייתה מספרה נוספת. הגוי, שעבד שם, התלונן לממשלה, בטענה שהילדים שעובדים בחנות לידו גונבים ממנו את הפרנסה. הממשלה  הגיעה ולקחה בכוח את האח הגדול ואת בעלה של האחות הגדולה וגייסו אותם לצבא. עד היום לא נודע מה עלה בגורלם.

אבא שלי המשיך לגור בסמרקנד עד גיל עשרים. ואז הוא עבר לטשקנט שם הוא גר אצל דודה שלו. לדודה של אבא שלו הייתה בת  קרובה לגילו, ולאחר כמה חודשים שידכו ביניהם והם התחתנו. ובעצם ההורים שלי היו בני דודים.

אימא שלי  עבדה במספרת נשים. ואבא שלי היה כותב מזוזות ומתקן ספרי תורה מכל בתי הכנסת ובנוסף היה חורט מצבות. פעם אחת, כשאבי היה בגיל ארבעים ושש הגיעו לביתנו הרב גורליק ועוד שני חסידים, הם אמרו שהם באו בשליחות של הרבי מליובאוויטש, כדי לשפץ את המצבה של רבי לוי יצחק, אביו של הרבי. באותו זמן אבי חזר מבית רפואה, הוא היה חלש ולא הרגיש טוב. אבל הוריי החליטו, שהוא יעשה את מה שהם בקשו. בכל יום לפני שאבי היה חורט במצבה הוא היה טובל במקווה טהרה. אבי ראה ממש ניסים ונפלאות,  הוא חזר לאיתנו, והרגיש כאילו הוא נולד מחדש. תוך פחות משבוע אבא שלי כבר גמר לחרוט על המצבה, ובאותו שבוע בנס קיבלנו אישור יציאה לארץ הקודש בברכתו של הרבי מליובאוויטש.

הוריי

העלייה לארץ הקודש

בשנת תשכ"ח, ב-י"ב בתמוז, אבי שלח מכתב לבן דודו בארץ הקודש, בבקשה שהוא יזמין את המשפחה להתאחד בארץ ישראל. כי אז הנוהל היה, שאחד מקרובי המשפחה שגרים בארץ, צריכים לשלוח לשלטון ברוסיה בקשה לאיחוד המשפחה, אחרת, לא הייתה אפשרות יציאה מרוסיה. כך, שבן דודו של אבי היה התקווה היחידה שלהם. אבי שלח לו מכתב ובמכתב נתן רמזים: ימי הולדת ושמות מדויקים של כל אחד מבני המשפחה, כדי שישלח לנו וויזות. תוך זמן קצר קיבלנו ממנו אישור בקשה, שהוא מבקש שאנחנו נעלה לארץ. לאבי היו חששות נוראים, כי אם לא נקבל אישור עלולים לפטר את אמי מהעבודה, או שהילדים בבית הספר עלולים לקבל עונשים בלי סיבה. היה הפחד להסתובב ברחובות בגלל האנטישמיות החזקה שהייתה, עד כדי כך שהיו תופסים אותנו ומרביצים לנו ללא סיבה.

ההורים הכינו אותנו, שעלולות להיות לנו הרבה סכנות. אבל אנחנו נדלג מעליהן. התרגשנו מאוד ושום דבר לא עמד מולנו,  העיקר  שנגיע כבר לארץ הקודש. לאחר מספר חודשים קיבלנו תשובה שלילית (שאין לנו אישור יציאה מרוסיה), אני זוכרת את אותו היום, בכיתי בלי סוף. כולנו היינו עצובים ולא רצינו להמשיך את השגרה שם. ואז אבא אמר לנו, להמשיך ללכת לבית הספר כאילו לא קרה כלום.

שנה שלימה חיכינו כדי לשלוח מכתב נוסף לבקשת יציאה מרוסיה, וכך עברנו את זה שלוש פעמים, עד שאבא שלי גמר את שליחותו עם המצבה של אבא של הרבי ועם הברכה של הרבי יצאנו מרוסיה.

בשנת תשל"א עלינו לארץ הקודש. כשהגענו לארץ אבא שלי כתב לרבי האם להישאר בארץ או לבוא אליו? הרבי כתב לו להישאר בארץ הקודש (אגרות קודש כרך כ"ט עמוד ע')

הנסיעה לרבי מליובאוויטש

לאחר כמה שנים, בשנת תשמ"ג ההורים שלי טסו לרבי לחודש תשרי והתארחו אצל משפחה בבורו-פארק. בצום גדליה הם הגיעו ל-770 לרבי ורצו להיפגש עם הרבי. ואז נודע להם שאי אפשר להיכנס לרבי בלי להזמין תור. אבא שלי  ביקש מהמזכיר, שיגיד לרבי שגבריאל אחונוב מבקש להיכנס ליחידות. כי הרי הרבי מכיר את שמו. אבל המזכיר אמר שאין אפשרות כזאת. אבא שלי אמר למזכיר "טוב לא צריך אני יכול להסתדר לבד" ויצא החוצה. הוריי חשבו מה לעשות? ואז ניגש אליהם ילד קטן ושאל אותם: "האם אתם רוצים לראות את הרבי?" אבא שלי אמר: "בוודאי". הילד  הציע להם לעמוד ליד הכביש, ועוד מעט הרכב של הרבי יעצור פה. ואכן, ההורים שלי עמדו ליד הכביש, וכעבור כמה דקות הרכב של הרבי הגיע. הרבי יצא מהרכב, ואבא שלי ניגש ואמר לרבי: "שלום הרבי, אני גבריאל אחונוב". וכפי שמספרים הרבי החזיר לו: "שלום עליכם רבי גבריאל אחונוב, אני מודה לך מאוד על, שטרחת לחרוט על המצבה של אבא שלי 'רבי לוי יצחק שניאורסון'". אבא שלי אמר לרבי: "ברוך השם חיתנתי את כל הילדים שלי, אבל יש לי בן, שנשוי כבר ארבע שנים ועדיין אין לו ילדים.." הרבי ענה לו מיד: "אתה יכול לחזור לארץ הקודש והכול יהיה בסדר, ברכה והצלחה".

הוריי בפגישתם עם הרבי מליובאוויטש

נישואיי

כשהגעתי לגיל השידוכים, הציעו לי בחור שגר בקריית מלאכי. הוא היה בחור חסידי מאוד ולמד במסירות נפש במחתרת בסמרקנד, הוא היה חסיד חב"ד,  שלמד  בחצר הרבי ב-770. בעלי מספר:

ביחידות אצל הרבי

בחדר היינו הרבי ואני. ההתרגשות הייתה מעל למשוער, בלתי מוסברת! קודם נתתי את המכתב שלי ביד קודשו, אחרי שהרבי קרא את המכתב הוא התחיל לברך אותי: תהיה תלמיד חסיד יר״ש ולמדן, אזרתי עוז ושאלתי את הרבי האם אני יכול ללמוד פה אצל הרבי שנה אחת, הרבי אמר לי: "יש לך בארץ הקודש עבודה קדושה, תמשיך בעבודה הקדושה בארץ הקודש". כל הזמן הזה היו פניו של הרבי רציניות.

יצאתי מחדרו של הרבי בלי לסובב את הגב, עם הפנים לרבי. ראיתי את המשפיע שלי ר׳ ישר אדרעי, חתן הבבא-סאלי ושאלתי אותו: "למה הרבי הסתכל עליי בפנים רציניות?" הוא ענה לי שבדרך כלל, כשהרבי מחייך, זו הדרך לקרב אנשים וכלפי החסידים שלו הוא רציני, כי הוא דורש מהם.

היחידות הייתה בשעה שתיים וחצי לפנות-בוקר, הייתי כמובן בצום ואחרי מקווה. לפני הכניסה לרבי, שמתי גרטל מתחת לחליפה כי לא הייתי נשוי.

סיפור של השגחה פרטית

זה היה בחול-המועד סוכות. כפי שזכור לי היינו ארבעה חסידים ברכב: הרב גרונר זצ״ל, הבעל-קורא של הרבי ועוד שני חסידים שלא זוכר את שמם. ניגש אלי אחד מהם ושאל אותי: "אתה רוצה לבוא איתנו למבצעים?" ״בוודאי״ אמרתי ונסענו, חמישה אנשים, למעלה משעה. הגענו למקום מסוים, היו שם שישה אנשים והם דיברו ביניהם בשפה האנגלית, אחר-כך פנו אליי ושאלו: ״נכון שאתה מרוסיה, בוא דבר איתם בשפה הרוסית. ספר להם איך היה אצלכם במחתרת בלימוד התורה״. השיחה התגלגלה ברוסית, הסברתי להם איך היינו לומדים בהתלהבות גדולה, לפעמים היינו מוותרים על שינה עם ההתלהבות של הלימודים. גם שרתי להם ברוסית ״נייט נייט ניקוו קרומי בוגה אדנבו״ וגם ״אחד מי יודע״ ברוסית, ועוד כמה שירים של חסידים שהיינו שרים במחתרת.

הזוית האישית

הנכדה חני מלאיוב: היה לי מאוד כיף להשתתף בתוכנית "הקשר הרב דורי". נהניתי לשמוע חוויות מהעבר של סבתא, הסיפורים שלה היו מאוד מעניינים. אני מאחלת לסבתי בריאות, שמחה, אושר ועושה ונחת מכל המשפחה.